ד"ר אריאלה נחמני - אי של שפיות

יועד טוען שמחשבה יוצרת מציאות.

אמנם לא הוא המציא את המשפט, אבל הוא דוגמא לאדם שדבק בו.

בהריון עם הדר הבנתי עד כמה יועד הוא המשענת שלי. כמה הדבקות שלו באמונה עוזרת לי ומחזקת אותי.

לא רק יועד היה שם ונמצא שם תמיד.

פגשתי כמה אנשים טובים כבר בתחילת הדרך, שגרמו לי להבין יותר מהכל, כי לא משנה מה, הכל לטובה.

כל בדיקות ההריון נערכו בבית החולים "מאיר" בכפר-סבא.

כשהגעתי לסקירה מכוונת הפנים (שבוע 27) קיבלה אותנו מזכירת המכון לאולטרסאונד- טובה.

היום זה מוזר לי לחשוב אילו סיפורים זכורים לי, אבל טובה, בעיניי, היא דמות שאם יבדקו ממה עשוי הלב שלה
יבחינו שיש שם זהב...

המשפט הראשון שאמרה לי לאחר הבדיקה היה - "לא משנה מה, זה שלך" תוך כדי הפניית האצבע שלה לבטן שלי.

ההחלטה שלך, ההריון שלך. לא הבנתי מה שלי. 

אחר-כך המשיכה וסיפרה לי על ד"ר אריאלה נחמני, שנמצאת במרפאת פה ולסת בבית החולים עצמו, ואיך שטובה אמרה - היא בעניינים. "דברי איתה, את תהיי הרבה יותר חכמה".

לא רציתי להיות חכמה באותם ימים. רציתי מישהו שיבין אותי, חוץ מיועד. 

מישהו שיקבל את ההחלטות והמחשבות שלנו כפי שהם.

היה משהו בטובה, כאילו לא קשור לבדיקה, ולא קשור להתייעצויות הרפואיות.
משהו בה הבין אותי בלי להבין מה הסיפור באמת.

הרגשתי שאין שום צורך, בשבוע 27, להתקשר לעוד ד"ר, ואפילו לא ידעתי ד"ר למה, רק בשביל לדבר.

אני לא במקום הזה. כשתגיע השעה ללידה אני אזכור את השם וארים טלפון.

היום, כשאני חושבת על זה, ד"ר נחמני היא אחת הדמויות שהייתי צריכה להתקשר אליה כבר מהרגע שנודע לנו.

לאריאלה התקשרתי בשבוע 37. השארתי לה הודעה בלי לדעת בכלל למי אני משאירה. 

התקשרתי אליה כי הגיעה לאוזניי שמועה (ושירי כבר דיברה על זה) שבבתי חולים מסוימים תינוקות הנולדים

עם שפה וחך שסועים מועברים לפגיה. לא משנה שבוע הלידה ומשקלם.
בתפיסת המחשבה שלי לא הייתי מוכנה לקבל את זה והיה לי חשוב לברר את זה איתה.
ידעתי שהלידה תהיה ב"מאיר" ורציתי לברר איתה, כאחת מהתחום, שלא כך יהיה עם הדרי, אלא אם כן יהיו נסיבות אחרות.

אריאלה חזרה אליי כבר באותו יום (זה לא דבר מובן מאליו למי שאחראית על מרפאה עמוסה במיוחד).

סיפרתי לה את סיפור הבדיקות ואת מה שרציתי לברר איתה.

המשפט הראשון שלה, לאחר שהציגה את עצמה בפניי, היה - לא משנה מה, אל תפני לאינטרנט לחיפושים. 

זה שוק רמלה-לוד, כל שאלה שיש לך אל תתביישי להרים טלפון או לכתוב לי, מה שתעדיפי. אני כבר אפנה אותך.

אמנם רק בשבוע 37, הלידה עוד לפניי, אבל איזו הקלה.

הדר נולדה כאמור ביום חמישי בערב. יכולנו להשתחרר כבר במוצאי-שבת, אבל נשארנו עוד לילה בשביל לפגוש את מי שעד אותו יום הייתה רק "ד"ר נחמני".

ביום ראשון בבוקר פגשנו אותה בפעם הראשונה; הרגיעה, הסבירה, אבל בעיקר חייכה.

לפעמים כשנמצאים בתוך איזושהיא מערבולת, חיוך הוא מספק. לפעמים המילים רק יכולות לבלבל.

אני די בטוחה שאריאלה ידעה את זה.

החיוך ותחושת ה'יש על מי לסמוך' היו שם לאורך כל הדרך - בפגישת צוות מומחים, בשן הנאונטלית שבקעה להדר על ה"צ'ופצ'יק", בניתוחים שהדר עברה. 

ההרגשה הזאת מלווה אותי גם היום - בבירוקרטיה, בתמיכה המקצועית ויותר מהכל - בתמיכה הרגשית.

אריאלה הייתה שם גם בנסיונות ה"פלטה" של הדר. למעשה היא היחידה שהייתה שם מבחינת הצוות המטפל.

כשאני אומרת הייתה שם, אני מתכוונת להקשיבה עד הסוף; עם דמעות ובלעדיהן, עם הכעסים, עם הרצונות.

כולם היו שם, אבל רק אריאלה הקשיבה.

הקשיבה ונתנה לי את הגושפנקה שקבלת ההחלטות שלנו היא לגיטימית לחלוטין.

יועד הבין וקיבל את הסקת המסקנות שלי, אבל כשאיש מקצוע מקבל אותה יש לה לגיטימציה אחרת.

אריאלה היא הראשונה שאישרה לי שאני כאמא (על אף היותי לא כל-כך ותיקה בתחום) - הדעה שלי, התפיסה שלי, ההבנה שלי משמעותית כמו כל איש מקצוע. לא יורדת מרמתם. 

הדרי היא קודם כל שלי. 

כל החלטה שנקבל היא ראויה ונכונה, כל זאת מתוך התפיסה הברורה שאנחנו רוצים רק את הטוב ביותר עבורה.

האישור לא תמיד היה במילים, אבל תמיד הרגיש לי שהוא שם. 

לפעמים שוכחים לנשום ברגעי משבר, כשיש מישהו שמזכיר לך לקחת אוויר, אתה מבין שהוא רק לטובתך.

אריאלה ממשיכה ללוות אותנו בדרך גם היום. והדרך, עד כמה שזה ישמע מוזר גם לי, רק בתחילתה.

הדרך היום נראית הרבה יותר מוארת בזכותה, ואנחנו לא מחכים יותר רק להגיע לאור שבקצה...