סימן ההיכר החיצוני של הדר ביום אחד, תוך כשעתיים וחצי, נעלם כלא היה.
אמנם המתנו הרבה זמן ליום הזה, אבל שום דבר לא יכול היה להכין אותנו לפלא החדש.
הניתוח הראשון היה בספטמבר 2010, יומיים לפני יום הכיפורים. תקופה המכונה עשרת הימים הנוראים.
למשפחה המקיימת אורח חיים דתי היה בזה משהו מאוד סמלי...
הניתוח נקבע ליום חמישי בבית-החולים "מאיר" בכפר-סבא. האשפוז היה במחלקת כירורגית ילדים.
יום רביעי קודם לכן הגענו למה שמכונה "יום הכנה". היום עצמו מאוד הלחיץ אותי (יועד לא הפגין סימני מתח),
והאמת בלי סיבה. גם במחלקה עצמה זכינו לפגוש בשעות המעטות שהיינו צוות חביב למדי.
ההכנה כללה בדיקת מדדים להדר (לחץ דם וחום), התאמת סַדים לידיים, והדבר שהיה הכי משמעותי עבורנו - הפגישה עם הרופא המרדים. אמנם פרופ' רוזנברג הוא המנתח בפועל, אבל יש רופא שאחראי על ההרדמה בפועל...
התאמת הסדים לידיים הייתה פעולה קצרה לכשעצמה, אבל לא חביבה במיוחד לילדה כמעט בת שנה עם אופי דעתני למדי.
הסדים נועדו להתאים לידיים של הדרי ולהלביש לה אותם מיד עם תום הניתוח. המטרה היא שלא תקפל את הידיים ותיגע באיזור הפה. כל נגיעה באיזור היא משמעותית, ועלולה לגרום לנזק בטווח המיידי ולטווח הרחוק.
הסדים מולבשים בקלות ומורדים בקלות, אבל מגבילים מאוד את התנועה. במיוחד כשמדובר בילדה שזה עתה למדה ללכת.
הסדים הם הכרחיים מבחינת ההכנה לניתוח, אבל בפועל לא השתמשנו בהם עם הדרי ולו לרגע, משתי סיבות עיקריות:
הראשונה - הדרי הייתה כל-כך מודעת לעצמה שלא קרבה את הידיים לפה, אפילו לא פעם אחת.
למרות התפרים והכאב שהיו לה באיזור הפה, היא פשוט לא הרימה את הידיים לאיזור.
מודעות עצמית מופלאה לכשעצמה.
השניה - העדפתי להחזיק את הדרי בידיים ככל שאצטרך רק בכדי שתנועתה לא תוגבל באופן מוחלט ובעצם למנוע ממנה תסכול גדול יותר. הדרי ישנה לצידי ודאגתי ככל שיכולתי לידיים שלה. אולי זהו צעד שיכול להתפרש כחסר אחריות מצידי, אבל האמנתי בעצמי וסמכתי עליי כמו גם על הדרי. עשיתי ככל יכולתי שלא יאונה לה דבר שעלול לפגוע בה.
לאחר הכנת הסדים היינו צריכים להמתין לפגישה עם הרופאה המרדימה.
הרופאה שאלה אותנו שאלות כלליות עלינו (מחלות ורקע רפואי בעבר), בדקה את הדרי בכלליות (תנאי הכרחי היה שלא תהיה מנוזלת/מקוררת, בכל זאת מדובר באיזור שדרכי הנשימה עוברות בו).
עבורי זו הייתה פגישת תחקר ככל יכולתך את מי שאחראית על ההרדמה של בתי. שאלתי הכל, בלי להניד עפעף.
אם היא עבדה עם פרופ' רוזנברג תכופות (בכל זאת עבודת צוות), כמות חומר ההרדמה (ביחס למשקל כמובן אבל כמה...), כמה זמן לוקח להתאושש מההרדמה, והשאלה הכי משמעותית מבחינתי הייתה אם היא אחרי משמרת לילה (או כמה שעות שינה יש לה בלילה שלפני הניתוח). בכל זאת מדובר בניתוח הראשון שלנו כהורים.
בניתוח השני, שהיה כ-10 חודשים לאחר מכן, בהכנה לניתוח כבר היינו הרבה יותר מוכנים.
במיוחד בשלב שהנייד של הרופא המרדים צלצל עם ניגון השיר -
Doctor Doctor can't you see I'm burning (ד"ר, ד"ר אתה לא רואה שאני בוער...).
הניתוח נקבע ל-8:00. ראשונים (בדרך-כלל יש לפרופ' רוזנברג 2-3 ניתוחים, תלוי במורכבותם).
ההנחיה הייתה שהדרי תהיה בצום כשבע שעות לפני הניתוח. ההנקה עם הדרי הסתיימה בלילה אחד...
בפועל הדרי נכנסה שניה לניתוח.
פרופ' רוזנברג על אף היותו לאחר מאמץ מניתוח אחר, הגיע עם החיוך והעיניים הטובות.
צילם את הדרי, כדי שנזכור איך היה פעם... הביע את תקוותו שהפרהמקסילה תכנס לקולומלה (כאמור הרחבת הלסת במקרה של הדרי לא הצליחה) ונכנסנו לחדר ניתוח.
הורה אחד הוא מלווה לתוך חדר הניתוח ואני נכנסתי עם הדר.
פורשת את כל הקלפים - היה לי מאוד לא קל. כן, לא קל לראות את הילד שלך מורדם, אבל זו הייתה בחירה בין זה לבין שתיכנס לבד עם הצוות. בחרתי בבחירה הקשה יותר ואני לא מצטערת (בניתוח השני פשוט שלחתי את יועד, אבל בעיקר מנסיבות מקלות למי שהייתה הריונית מתקדמת).
ההמתנה בחוץ הייתה די מורטת עצבים. יועד ואני בחרנו להיות רק שנינו בבית-החולים ללא תוספות משפחתיות.
בגלל שידעתי שיועד יהיה מרוכז בעצמו (בתהלים ליתר דיוק), קראתי ליסמין (יסמין ממוקמת ברף של יותר מחברה טובה מאוד מאוד. יסמין זאת יסמין).
שעתיים וחצי של המתנה באולם ההמתנה. עד שראינו את פרופ' רוזנברג יוצא החוצה. מחייך ומותש.
מותש ומבשר טובות: "הצלחתי. הצלחתי להכניס את הפרהמקסילה למקום שלה. הפעלתי הרבה כח (פה קצת הייתי מבולבלת בכל זאת איזור כזה רגיש בשילוב כח לא הסתדר לי), והיא נכנסה".
בחדר התאוששות חיכתה לנו הדרי. בוכה וכואבת. הדרי שרצתה רק את אמא. ואני הייתי שם בשבילה.
שונה כל-כך. כל-כך דומה לאבא שלה.
שבועיים של התאוששות חיכו לנו. שבועיים מתוך תקופה הרבה יותר ארוכה, אבל השבועיים הראשונים היו הקשים והמתישים.
הדרי למדה לשתות מקשית מתוך הנחיה ברורה שאסור לגעת בתפרים.
פרופ' רוזנברג ביקש ללא מוצרי חלב למשך עשרה ימים, אז נהיינו יצירתיים במעיכת סוגי מזון.
והתקופה הקשה הייתה מאחורינו.
הדרי השתנתה לנגד עיננו כל יום. לא רק בגלל הגיל שעדיין כל יום הוא שינוי בפני עצמו, אלא בעיקר בגלל הפנים החדשות שלה. הפנים החדשות והמחייכות בפה מלא.
אמנם המתנו הרבה זמן ליום הזה, אבל שום דבר לא יכול היה להכין אותנו לפלא החדש.
הניתוח הראשון היה בספטמבר 2010, יומיים לפני יום הכיפורים. תקופה המכונה עשרת הימים הנוראים.
למשפחה המקיימת אורח חיים דתי היה בזה משהו מאוד סמלי...
הניתוח נקבע ליום חמישי בבית-החולים "מאיר" בכפר-סבא. האשפוז היה במחלקת כירורגית ילדים.
יום רביעי קודם לכן הגענו למה שמכונה "יום הכנה". היום עצמו מאוד הלחיץ אותי (יועד לא הפגין סימני מתח),
והאמת בלי סיבה. גם במחלקה עצמה זכינו לפגוש בשעות המעטות שהיינו צוות חביב למדי.
ההכנה כללה בדיקת מדדים להדר (לחץ דם וחום), התאמת סַדים לידיים, והדבר שהיה הכי משמעותי עבורנו - הפגישה עם הרופא המרדים. אמנם פרופ' רוזנברג הוא המנתח בפועל, אבל יש רופא שאחראי על ההרדמה בפועל...
התאמת הסדים לידיים הייתה פעולה קצרה לכשעצמה, אבל לא חביבה במיוחד לילדה כמעט בת שנה עם אופי דעתני למדי.
הסדים נועדו להתאים לידיים של הדרי ולהלביש לה אותם מיד עם תום הניתוח. המטרה היא שלא תקפל את הידיים ותיגע באיזור הפה. כל נגיעה באיזור היא משמעותית, ועלולה לגרום לנזק בטווח המיידי ולטווח הרחוק.
הסדים מולבשים בקלות ומורדים בקלות, אבל מגבילים מאוד את התנועה. במיוחד כשמדובר בילדה שזה עתה למדה ללכת.
הסדים הם הכרחיים מבחינת ההכנה לניתוח, אבל בפועל לא השתמשנו בהם עם הדרי ולו לרגע, משתי סיבות עיקריות:
הראשונה - הדרי הייתה כל-כך מודעת לעצמה שלא קרבה את הידיים לפה, אפילו לא פעם אחת.
למרות התפרים והכאב שהיו לה באיזור הפה, היא פשוט לא הרימה את הידיים לאיזור.
מודעות עצמית מופלאה לכשעצמה.
השניה - העדפתי להחזיק את הדרי בידיים ככל שאצטרך רק בכדי שתנועתה לא תוגבל באופן מוחלט ובעצם למנוע ממנה תסכול גדול יותר. הדרי ישנה לצידי ודאגתי ככל שיכולתי לידיים שלה. אולי זהו צעד שיכול להתפרש כחסר אחריות מצידי, אבל האמנתי בעצמי וסמכתי עליי כמו גם על הדרי. עשיתי ככל יכולתי שלא יאונה לה דבר שעלול לפגוע בה.
לאחר הכנת הסדים היינו צריכים להמתין לפגישה עם הרופאה המרדימה.
הרופאה שאלה אותנו שאלות כלליות עלינו (מחלות ורקע רפואי בעבר), בדקה את הדרי בכלליות (תנאי הכרחי היה שלא תהיה מנוזלת/מקוררת, בכל זאת מדובר באיזור שדרכי הנשימה עוברות בו).
עבורי זו הייתה פגישת תחקר ככל יכולתך את מי שאחראית על ההרדמה של בתי. שאלתי הכל, בלי להניד עפעף.
אם היא עבדה עם פרופ' רוזנברג תכופות (בכל זאת עבודת צוות), כמות חומר ההרדמה (ביחס למשקל כמובן אבל כמה...), כמה זמן לוקח להתאושש מההרדמה, והשאלה הכי משמעותית מבחינתי הייתה אם היא אחרי משמרת לילה (או כמה שעות שינה יש לה בלילה שלפני הניתוח). בכל זאת מדובר בניתוח הראשון שלנו כהורים.
בניתוח השני, שהיה כ-10 חודשים לאחר מכן, בהכנה לניתוח כבר היינו הרבה יותר מוכנים.
במיוחד בשלב שהנייד של הרופא המרדים צלצל עם ניגון השיר -
Doctor Doctor can't you see I'm burning (ד"ר, ד"ר אתה לא רואה שאני בוער...).
הניתוח נקבע ל-8:00. ראשונים (בדרך-כלל יש לפרופ' רוזנברג 2-3 ניתוחים, תלוי במורכבותם).
ההנחיה הייתה שהדרי תהיה בצום כשבע שעות לפני הניתוח. ההנקה עם הדרי הסתיימה בלילה אחד...
בפועל הדרי נכנסה שניה לניתוח.
פרופ' רוזנברג על אף היותו לאחר מאמץ מניתוח אחר, הגיע עם החיוך והעיניים הטובות.
צילם את הדרי, כדי שנזכור איך היה פעם... הביע את תקוותו שהפרהמקסילה תכנס לקולומלה (כאמור הרחבת הלסת במקרה של הדרי לא הצליחה) ונכנסנו לחדר ניתוח.
הורה אחד הוא מלווה לתוך חדר הניתוח ואני נכנסתי עם הדר.
פורשת את כל הקלפים - היה לי מאוד לא קל. כן, לא קל לראות את הילד שלך מורדם, אבל זו הייתה בחירה בין זה לבין שתיכנס לבד עם הצוות. בחרתי בבחירה הקשה יותר ואני לא מצטערת (בניתוח השני פשוט שלחתי את יועד, אבל בעיקר מנסיבות מקלות למי שהייתה הריונית מתקדמת).
ההמתנה בחוץ הייתה די מורטת עצבים. יועד ואני בחרנו להיות רק שנינו בבית-החולים ללא תוספות משפחתיות.
בגלל שידעתי שיועד יהיה מרוכז בעצמו (בתהלים ליתר דיוק), קראתי ליסמין (יסמין ממוקמת ברף של יותר מחברה טובה מאוד מאוד. יסמין זאת יסמין).
שעתיים וחצי של המתנה באולם ההמתנה. עד שראינו את פרופ' רוזנברג יוצא החוצה. מחייך ומותש.
מותש ומבשר טובות: "הצלחתי. הצלחתי להכניס את הפרהמקסילה למקום שלה. הפעלתי הרבה כח (פה קצת הייתי מבולבלת בכל זאת איזור כזה רגיש בשילוב כח לא הסתדר לי), והיא נכנסה".
בחדר התאוששות חיכתה לנו הדרי. בוכה וכואבת. הדרי שרצתה רק את אמא. ואני הייתי שם בשבילה.
שונה כל-כך. כל-כך דומה לאבא שלה.
שבועיים של התאוששות חיכו לנו. שבועיים מתוך תקופה הרבה יותר ארוכה, אבל השבועיים הראשונים היו הקשים והמתישים.
הדרי למדה לשתות מקשית מתוך הנחיה ברורה שאסור לגעת בתפרים.
פרופ' רוזנברג ביקש ללא מוצרי חלב למשך עשרה ימים, אז נהיינו יצירתיים במעיכת סוגי מזון.
והתקופה הקשה הייתה מאחורינו.
הדרי השתנתה לנגד עיננו כל יום. לא רק בגלל הגיל שעדיין כל יום הוא שינוי בפני עצמו, אלא בעיקר בגלל הפנים החדשות שלה. הפנים החדשות והמחייכות בפה מלא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה