ילדים באופיים, בעיניי, הם אלופים במניפולציות, שלא לדבר על מניפולציות רגשיות. הם גם לרוב יודעים על מי יותר קל להפעיל איזו מניפולציה. מתי האמא תכנע במהירות ובאילו מקרים האבא יכול לשרת את האינטרסים, ובלי להזכיר מה קורה כשהסבתא בסביבה.
במקרה שלי - שלוש בנות זה שווה ערך לשלוש מניפולציות. הבכורה שהבינה שאין כמו אבא, הקטנה שיודעת בגילה הצעיר שאין כמו אמא, אבל זה עוד נתון לשינויים, והאמצעית, הדרי, שהבינה שזה הכל עניין של תזמון - מתי נוח לפנות לאבא ומתי נוח לבכות לאמא.
יש משהו במילה העברית למניפולציה - סחטנות - שלא מצלצל לי טוב. אולי בגלל שאני לא מאמינה שילדים הם באמת סחטנים, אולי כי אני לא רוצה לחשוב שיש מישהו (הרבה) יותר צעיר ממני המצליח לסחוט אותי. במילה מניפולציה אני מצליחה להתנער מהצד הלא חיובי ולהישען על העובדה שאולי סוחטים אותי, אבל התבוסתנות שלי אולי באה מהכיוון, הלכאורה, משעשע.
אני לא ותיקה במיוחד במגרש של ההורות, אז המניפולציות עוד עובדות עליי יופי. חשבתי שיהיו דברים שישתנו עם הבת השלישית, אבל מסיבה מסוימת הם די נשארו אותו דבר כמו עם הבכורה. אני לא באמת יודעת אם זה בגלל שההורות עם הדרי התחילה קצת אחרת, אבל אני מניחה שעם כל ילד חדש שמצטרף למשפחה, ההורות מקבלת אופי אחר. או אולי כי באופי שלי אני כזאת, ומרשה לקטנים כל-כך להשפיע עליי רגשית עם כל בכי שמתנגן. מה שבטוח, גם בת 10 חודשים כבר הבינה שכמה דמעות עם קצת קולות רקע עושים את העבודה.
עד כמה תפיסת המציאות שלי, בהקשר של הדרי, היא נכונה - זה מוטל בספק. אני מניחה שהיא יודעת לסובב את העולם שלי כפי שרק היא יודעת ורוצה, הבעיה היא שאני לא תמיד אדע להבחין מתי זה באמת ומתי זה רק חלק מהמשחק. היא שחקנית לא קטנה ואני אסתכן כשאקרא לה גם תחמנית, אבל אני בטוחה שמי שמכיר אותה יסכים איתי. ככל שהיא גדלה, וטרם מלאו לה 3, כלי המשחק שלה משתכללים. היא לא צריכה יותר מדי כלים, לפעמים חיוך ממזרי או תחנונים שלא פוסקים, לפעמים בכי היסטרי או לפעמים רק דמעות שקטות של עצב בלי קולות רקע. הכל תלוי מצב.
אני מאוד רגישה לדמעות של הדרי. הדמעות שלה גורמות לי לדמוע בלי הכנה מוקדמת, הן גם גורמות לי בלבול בחשיבה, הכל פתאום מתערבב לי בראש ואני אעשה הכל, לא בהכרח עם חשיבה נכונה, רק לא לראות ממנה דמעות. הדמעות של הדרי נותנות לי תמיד כמו "בום" בבטן ועוצרות לי את הנשימה. ותמיד תמיד אני נתפסת לאותה סיבה - הילדה בכתה מספיק ויהיו לה עוד מספיק סיבות טובות לבכות.
יועד תמיד מעיר לי על זה וההארה מגיעה תמיד הרבה יותר מאוחר. זה לא שיועד הוא לא רגיש, הוא סופר רגיש, בעיקר לבכורה, והדרי תמיד מזכירה לו אותו - בנחישות שלה, בסכנות שהיא לוקחת, באמיצות שהיא מפגינה, אז הוא יודע שהכל בסדר, כי היא "לוחמת". תמיד הוא אומר שרק הדרי יכולה "לסבול" את הטיפולים הנוגעים לשפה השסועה שלה, כי אחינועם המאוד רגישה והמאוד שברירית והמאוד פחדנית, שדומה מאוד לאמא שלה, הייתה מקבלת את זה בצורה מאוד לא טובה. אבל מי באמת יודע... יועד פשוט חושב שאני סתם נכנעת לדמעות שלה מהר מדי, אבל בטח ישנם עוד אבות חושבים ככה על אמהות.
כאמא אני לא מהרצים עם הילדים שלהם לרופאים על כל נזלת, שיעול או חום, בעיקר בגלל שאחינועם פשוט לא אוהבת את "דמות הרופא" ותפקידו, ובגלל שהדרי ראתה מספיק, אז אני משתדלת שכמה שפחות יציקו לה ושהיא לא תצטרך להרגיש שהיא בהישרדות המלווה בבכי היסטרי. אבל ישנם מצבים שאין ברירה וגם חייבים רופא.
הפעם האחרונה שנכנסתי איתה לקופת-חולים הייתה בעקבות דלקת רצינית שנוצרה לה בירך. הסתבכות של שפשפת חיתולים. איזה קרם לא ניסיתי רק בשביל להימנע מרופא, אבל פשוט לא הייתה ברירה. חשבתי שרופא לרגל לא יצטרך לבדוק לה את הגרון אז יעבור בסדר. כמובן שטעיתי כי מהרגע שנכנסנו לקופת חולים התחילו צעקות היסטריות מלוות בים של דמעות. כמה שרציתי להאמין שהבכי ייפסק, הוא רק התגבר. בשנייה שעזבנו את המרפאה, מבלי להיכנס לרופא, כי בכל זאת רחמים על הילדה - הבכי פסק ברגע. יכול להיות שהיה פחד (מעוד רופא שבכלל לא ראתה) ואולי אני שידרתי לה שהבכי שלה מוצדק, למרות שהוא לחלוטין לא, בכך שיצאתי איתה מהמרפאה, אבל זה לא שינה שום דבר - הדרי בכתה ואני נכנעתי לבכי. יועד שוב העיר לי על רגשנות יתר וקבע שטעיתי, שהייתי צריכה להשאר איתה שם ולהוכיח לה שלא היה קורה לה כלום. זו למעשה הסיבה מדוע אני מעדיפה לא להיות בסביבתה בטיפולי השיניים שלה.
יועד תמיד מספר לי עד כמה הדרי אמיצה, לא משנה כמה בכי שמעתי מבחוץ, שלא בהכרח כואב לה, שמדובר יותר בפחד מכאב, אבל הבכי קיים ואני לא נמצאת שם "לעזור" לה. וברגע שהיא קמה מהטיפול הבכי נגמר, וזה הסימן שלי להיכנס לחדר טיפולים. אז מתחיל הבכי מחדש, לשתינו.
הדמעות הללו מגיעות בהרבה מאוד מצבים אחרים אם כי לא בהכרח באותה עוצמה, וברור לי שהדרי בוחנת את התגובות שלי לבכי עד כמה שרק היא יודעת. תמיד הדמעות נפסקות כשאני מתערבת או מספקת את רצונה, ושוב אולי זה לא שונה עם כל ילד אחר, אבל הדרי מצליחה לגרום לי לבלבול חושים, ואני לא תמיד יודעת על מה להישען - על הכאב והפחד מטראומות מהעבר או פשוט על המניפולציה.
במקרה שלי - שלוש בנות זה שווה ערך לשלוש מניפולציות. הבכורה שהבינה שאין כמו אבא, הקטנה שיודעת בגילה הצעיר שאין כמו אמא, אבל זה עוד נתון לשינויים, והאמצעית, הדרי, שהבינה שזה הכל עניין של תזמון - מתי נוח לפנות לאבא ומתי נוח לבכות לאמא.
יש משהו במילה העברית למניפולציה - סחטנות - שלא מצלצל לי טוב. אולי בגלל שאני לא מאמינה שילדים הם באמת סחטנים, אולי כי אני לא רוצה לחשוב שיש מישהו (הרבה) יותר צעיר ממני המצליח לסחוט אותי. במילה מניפולציה אני מצליחה להתנער מהצד הלא חיובי ולהישען על העובדה שאולי סוחטים אותי, אבל התבוסתנות שלי אולי באה מהכיוון, הלכאורה, משעשע.
אני לא ותיקה במיוחד במגרש של ההורות, אז המניפולציות עוד עובדות עליי יופי. חשבתי שיהיו דברים שישתנו עם הבת השלישית, אבל מסיבה מסוימת הם די נשארו אותו דבר כמו עם הבכורה. אני לא באמת יודעת אם זה בגלל שההורות עם הדרי התחילה קצת אחרת, אבל אני מניחה שעם כל ילד חדש שמצטרף למשפחה, ההורות מקבלת אופי אחר. או אולי כי באופי שלי אני כזאת, ומרשה לקטנים כל-כך להשפיע עליי רגשית עם כל בכי שמתנגן. מה שבטוח, גם בת 10 חודשים כבר הבינה שכמה דמעות עם קצת קולות רקע עושים את העבודה.
עד כמה תפיסת המציאות שלי, בהקשר של הדרי, היא נכונה - זה מוטל בספק. אני מניחה שהיא יודעת לסובב את העולם שלי כפי שרק היא יודעת ורוצה, הבעיה היא שאני לא תמיד אדע להבחין מתי זה באמת ומתי זה רק חלק מהמשחק. היא שחקנית לא קטנה ואני אסתכן כשאקרא לה גם תחמנית, אבל אני בטוחה שמי שמכיר אותה יסכים איתי. ככל שהיא גדלה, וטרם מלאו לה 3, כלי המשחק שלה משתכללים. היא לא צריכה יותר מדי כלים, לפעמים חיוך ממזרי או תחנונים שלא פוסקים, לפעמים בכי היסטרי או לפעמים רק דמעות שקטות של עצב בלי קולות רקע. הכל תלוי מצב.
אני מאוד רגישה לדמעות של הדרי. הדמעות שלה גורמות לי לדמוע בלי הכנה מוקדמת, הן גם גורמות לי בלבול בחשיבה, הכל פתאום מתערבב לי בראש ואני אעשה הכל, לא בהכרח עם חשיבה נכונה, רק לא לראות ממנה דמעות. הדמעות של הדרי נותנות לי תמיד כמו "בום" בבטן ועוצרות לי את הנשימה. ותמיד תמיד אני נתפסת לאותה סיבה - הילדה בכתה מספיק ויהיו לה עוד מספיק סיבות טובות לבכות.
יועד תמיד מעיר לי על זה וההארה מגיעה תמיד הרבה יותר מאוחר. זה לא שיועד הוא לא רגיש, הוא סופר רגיש, בעיקר לבכורה, והדרי תמיד מזכירה לו אותו - בנחישות שלה, בסכנות שהיא לוקחת, באמיצות שהיא מפגינה, אז הוא יודע שהכל בסדר, כי היא "לוחמת". תמיד הוא אומר שרק הדרי יכולה "לסבול" את הטיפולים הנוגעים לשפה השסועה שלה, כי אחינועם המאוד רגישה והמאוד שברירית והמאוד פחדנית, שדומה מאוד לאמא שלה, הייתה מקבלת את זה בצורה מאוד לא טובה. אבל מי באמת יודע... יועד פשוט חושב שאני סתם נכנעת לדמעות שלה מהר מדי, אבל בטח ישנם עוד אבות חושבים ככה על אמהות.
כאמא אני לא מהרצים עם הילדים שלהם לרופאים על כל נזלת, שיעול או חום, בעיקר בגלל שאחינועם פשוט לא אוהבת את "דמות הרופא" ותפקידו, ובגלל שהדרי ראתה מספיק, אז אני משתדלת שכמה שפחות יציקו לה ושהיא לא תצטרך להרגיש שהיא בהישרדות המלווה בבכי היסטרי. אבל ישנם מצבים שאין ברירה וגם חייבים רופא.
הפעם האחרונה שנכנסתי איתה לקופת-חולים הייתה בעקבות דלקת רצינית שנוצרה לה בירך. הסתבכות של שפשפת חיתולים. איזה קרם לא ניסיתי רק בשביל להימנע מרופא, אבל פשוט לא הייתה ברירה. חשבתי שרופא לרגל לא יצטרך לבדוק לה את הגרון אז יעבור בסדר. כמובן שטעיתי כי מהרגע שנכנסנו לקופת חולים התחילו צעקות היסטריות מלוות בים של דמעות. כמה שרציתי להאמין שהבכי ייפסק, הוא רק התגבר. בשנייה שעזבנו את המרפאה, מבלי להיכנס לרופא, כי בכל זאת רחמים על הילדה - הבכי פסק ברגע. יכול להיות שהיה פחד (מעוד רופא שבכלל לא ראתה) ואולי אני שידרתי לה שהבכי שלה מוצדק, למרות שהוא לחלוטין לא, בכך שיצאתי איתה מהמרפאה, אבל זה לא שינה שום דבר - הדרי בכתה ואני נכנעתי לבכי. יועד שוב העיר לי על רגשנות יתר וקבע שטעיתי, שהייתי צריכה להשאר איתה שם ולהוכיח לה שלא היה קורה לה כלום. זו למעשה הסיבה מדוע אני מעדיפה לא להיות בסביבתה בטיפולי השיניים שלה.
יועד תמיד מספר לי עד כמה הדרי אמיצה, לא משנה כמה בכי שמעתי מבחוץ, שלא בהכרח כואב לה, שמדובר יותר בפחד מכאב, אבל הבכי קיים ואני לא נמצאת שם "לעזור" לה. וברגע שהיא קמה מהטיפול הבכי נגמר, וזה הסימן שלי להיכנס לחדר טיפולים. אז מתחיל הבכי מחדש, לשתינו.
הדמעות הללו מגיעות בהרבה מאוד מצבים אחרים אם כי לא בהכרח באותה עוצמה, וברור לי שהדרי בוחנת את התגובות שלי לבכי עד כמה שרק היא יודעת. תמיד הדמעות נפסקות כשאני מתערבת או מספקת את רצונה, ושוב אולי זה לא שונה עם כל ילד אחר, אבל הדרי מצליחה לגרום לי לבלבול חושים, ואני לא תמיד יודעת על מה להישען - על הכאב והפחד מטראומות מהעבר או פשוט על המניפולציה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה