17 באוקטובר 2017

עזבו אותי מהשסע הזה

כך בדיוק אני מרגישה לאחרונה.
שסע? ילד עם שסע? אני כבר לא כל כך מבינה על מה מדובר. מה בדיוק הסיפור?
והתחושות האלה מפתיעות אותי, גם כי פעם השסע היה כל עולמנו, וזה לא היה כל כך מזמן, וגם כי בעצם, שום דבר לא השתנה; יש לפנינו עוד טיפולים וגם ניתוחים (ברבים). אבל משהו בי השתנה, כנראה. או שמשהו השתנה בפרופורציות של החיים.

אוּרי ילד גדול, עוד מעט בן שמונה. הוא הילד הקטן שלי ואני עדיין רואה בו קטן וזקוק להגנה, עדיין נהנית מהתמימות הילדותית, מהרכוּת, מההתרפקות שלו עליי, עדיין נהנית לפנק אותו באופן שילדיי הגדולים, שלושה מתבגרים בגילאים שונים, כבר לא מאפשרים לי בכלל. אבל הוא באמת גדול. כבר בכיתה ג', הולך לבית הספר עם אחותו הגדולה, חוזר ומספר איך היה, הולך לחוגים, נפגש עם חברים, מתכנן תכנונים, בולע ספרים, שקוע בעולם משל עצמו. והעולם שלו כל כך עשיר, מלא ומגוון, שפתאום אני לא מבינה איך בכלל חשבתי פעם שהשסע הזה הוא דבר חשוב, שזה משהו מרכזי שיכול לנהל לנו את החיים.

נכון שהשסע עדיין קיים, נכון שאי אפשר לזלזל בעובדה שאוּרי עדיין זקוק להמשך תרגול על מנת להפיק נכון את כל העיצורים, ועדיין זקוק להמשך טיפול אורתודונטי משמעותי וכאמור גם יזדקק לניתוחים. אבל משהו בי מאוד התחזק בתקופה האחרונה, ואני מרגישה שאוּרי הוא ילד רגיל לכל דבר (ולחלוטין בלתי רגיל במובן הטוב והמחמיא ביותר). נקודת המבט שלי השתנתה, והיום אני מבינה שפעם כנראה ראיתי אותו כילד מסכן שזקוק לטיפול מיוחד ולהגנה מיוחדת, בגלל השסע. היום אני מתבוננת בו וחושבת, כן, הוא עדיין זקוק לטיפול ולהגנה, כמו כל ילד, ואולי אפילו יותר כי הוא הילד הכי קטן שלי... אבל לשסע כבר אין השפעה עליי. או כמעט שאין. הכפתור הרגיש הזה שהיה בתוכי, נזעק לכל מבט, חרד לכל קושי, נלחץ ממה שצופן בחובו העתיד - קצת נרגע. הוא קיים, אבל די יצא משימוש.

בקרוב נחזור שוב לבית חולים רמב"ם, למחלקה בה אנו מטופלים כבר מעל ארבע וחצי שנים. לאחרונה הייתה לנו הפסקה ארוכה ארוכה מהטיפולים, מהפלטות, מהמדידות ומהביקורות. בקרוב כנראה כל זה יתחדש. אולי גם אני כבר לא אהיה כזו גיבורה. אבל נדמה לי שהפעם זה כבר יהיה אחרת.

אני זוכרת שכשאוּרי נולד הבטתי בו, בחדר הלידה, בפלא הזה שסוף כל סוף הגיע אלינו אחרי ציפייה מורטת עצבים ולחץ אינסופי, וקלטתי בהפתעה שהוא לגמרי תינוק רגיל כמו כל התינוקות שהיו לי - רק שיש לו שסע. פתאום זה היה תינוק עם שסע ולא שסע עם תינוק. עכשיו אני חושבת על החיים, שנים קדימה של גידול ילד, נער צעיר, מתבגר שהופך אט-אט לאדם בוגר, ואני קולטת שגם עכשיו, זה כבר לא השסע שנמצא במרכז התמונה. יש ילד בתמונה, ילד מתוק ויפה וחכם, שמח ומלא אהבה, ואי שם בתמונה יש גם שני פסים קטנים, מזכרת מהשסע. נכון שיש עדיין התמודדות עם מה שהשסע הזה השאיר, אבל השסע עצמו כבר לא כל כך בתמונה. רק הילד שלנו וכל הקסם שהביא איתו לחיינו. וביחד נתמודד עם כל מה שיגיע, עם או בלי קשר לשסע.

מוקדש באהבה לכל ההורים לעוּבּרים, תינוקות וילדים עם שסע, שדואגים על העתיד.

14 באוגוסט 2017

אוויר הרים צלול

כחצי שנה לקח לי עד שהחלטתי לכתוב על הדרך בה החלטנו לסיים עם הטיפולים של הדר בבית-החולים "רמב"ם" בחיפה במרפאה של פרופ' אייזנבוד. חצי שנה של מחשבות אינסופיות אם טעיתי, איפה טעיתי ועד כמה.

בחודש מרץ הגשנו תלונה למשרד הבריאות נגד פרופ' אייזנבוד על ההתנהלות הרפואית שחווינו במחלקה. אולי הבלוג הוא המקום לפרט את הנסיבות שהובילו אותנו להגשת התלונה, אבל אצטרך להמתין עם זה קצת, אם בכלל.

במשרד הבריאות הבטיחו לנו תשובה, בין אם התלונה מוצדקת ובין אם לאו, תוך שלושה חודשים. נכון להיום, כחמישה חודשים ממועד הגשת התלונה, התלונה עודנה פתוחה מאחר שמשרד הבריאות ממתין לתגובת בית-החולים בנושא.

במקביל לתלונה במשרד הבריאות הגשנו גם תלונה למנכ"ל בית-החולים רמב"ם, לסגנו וליועצת המשפטית. מבחינתם התלונה שלנו חסרת שחר והם אף הצדיקו את התנהלותו של פרופ' אייזנבוד וצוות המחלקה אותה הוא מנהל.

פרופ' אייזנבוד מטפל בהדר כמעט מהיום שנולדה. למעשה מדובר באורתודונט היחיד שמכיר את ההיסטוריה הרפואית שלה לאורך השנים ואף אחראי לה. ההחלטה לסיים את הטיפול אצלו הייתה מלווה בחששות רבים, מתוך הבנה שמדובר ברופא יחיד בתחומו, במקרה כל-כך מורכב של שפה שסועה. בדיעבד, העובדה שלעולם לא ביררנו לעומק את כל אפשרויות הטיפול להדר היא הטעות היחידה שלנו. נראה שגם מהטעות הזאת למדנו ועוד נלמד.

לאחר בירורים שקיימתי על כמה רופאים הגענו לשני מרכזים רפואיים. הראשון היה בית-החולים "איכילוב" בתל-אביב, אצל ד"ר דפנה שעשוע. ההמלצה שלה הייתה לחזור להמשך טיפול ברמב"ם. מאחר שזו לא הייתה אפשרות מבחינתנו, המשכנו לאפשרות השנייה.

בחודש יוני הגענו לבית-החולים "הדסה עין-כרם" בירושלים, לפרופ' יוכבד בן-בסט. התור שנקבע לנו היה בשעה 11:00 וזו גם הייתה השעה שהתקבלנו לטיפול. דיוק כזה כבר הרבה זמן לא זכינו לקבל במרכז רפואי ציבורי. הנחנו שמדובר אולי במקרה חד-פעמי כי כבר התרגלנו לא לפתח ציפיות. האדיבות של המזכירה בקבלה בהחלט נתנה לנו עוד ניצוץ של תקווה.

במשך שעה ארוכה שוחחנו עם פרופ' בן-בסט על אפשרות הטיפול הקיימת מבחינתה, ששונה מאוד מאופי הטיפול של בית-החולים רמב"ם. כל רופא ואסכולת הטיפול שלו. מבחינתה, מטרת הטיפול כרגע היא הכנת הפה של הדר לניתוח השתלת העצם שמתוכנן להתקיים עוד כשנה. מאחר שמדובר בשסע דו-צדדי נאמר לנו שמדובר בשני ניתוחים, כי הם לא משתילים את העצם בשני הצדדים בניתוח אחד. הדגש העיקרי שלה היה שכל החלטה טיפולית כרגע נעשית במקביל עם כירורג פה ולסת שיבצע את הניתוח.

באותו יום לראשונה שמענו את השם ד"ר ערן רגב, כירורג פה ולסת. ד"ר רגב הוא רופא בבית החולים "שערי צדק" בירושלים, שם פתח לפני כשנתיים מרפאה חדשה לאחר 20 שנות עבודה ב"הדסה".

במשך כשעה ויותר פרופ' בן-בסט הסבירה וענתה לנו על כל שאלה שהצגנו בהכלה, אמפתיה, בסבלנות ובכבוד. באותו מפגש היא גם הפגישה אותנו בקצרה עם ד"ר כרמלה אנגל, אורתודנטית בצוות אותו היא מנהלת. ד"ר אנגל היא הרופאה שלמעשה תטפל בפועל בהדר.

נקבע לנו תור למדידות הפה שבועיים לאחר מכן. חששנו ממכשולים בקבלת טפסי ההתחייבות מקופת-החולים ("מכבי"), אך התבדינו. 

ביום שהגענו למדידות הפה, הדיוק של השעה שנקבעה והשעה בה נכנסנו לטיפול השאיר לנו רושם שהמקום מנוהל נכון. 
ד"ר אנגל התגלתה כרופאה מאוד רגישה ונעימה. השיח שלה עם הדר נועד לשבור איזו חומת מגן שהדר מקימה סביבה. אמנם החומה לא נפלה, אך בהחלט נוצרו בה סדקים. המדידה הייתה עם אותה פלסטלינה שהדר מכירה ושונאת, אבל בעדינות אין קץ, סבלנות, ליטוף ומילה טובה היא עברה ללא כל התנגדות, במהירות ובהצלחה מרובה. ד"ר אנגל סיכמה את זה בגישה הכי ישירה ואמיתית להדר - "שתינו יחד הצלחנו". תפיסת עולם כל-כך משמעותית בין רופא מטפל למטופל. ההצלחה של הטיפול היא שיתוף פעולה של שניים. אם אחד מתנגד והשני מפעיל לחץ זה לא יכול לעבוד.

לאחר מדידות הפה ד"ר אנגל ביקשה מאיתנו שנקבע פגישה עם ד"ר ערן רגב בבית-החולים "שערי צדק", כירורג פה ולסת שיבצע את ניתוח השתלת העצם בפועל. בעצם, כל הטיפול האורתודנטי נועד על מנת להכין את הפה של הדר, מבחינת מיקום הלסתות והשיניים.

ב-24 ביולי הגענו לבית-החולים "שערי צדק" בירושלים. קבלת הפנים בחניון בית-החולים גרמה לי לרצות לחזור הביתה. הצפיפות וחוסר הארגון השאירו עליי רושם שלילי. השארתי ליועד את חווית חיפוש החניה בזמן שהדר ואני (והתוספת הקטנה שהצטרף למשפחה לפני שנה) מחפשים את דרכינו לקומה הרביעית - מרפאת פה ולסת, או בשמה  "הרמוניה".

לשמחתי המרפאה נתנה לנו חוויה שונה לחלוטין מהחניון. מרפאה חדשה ואסתטית, ללא לחץ של קהל ממתינים.

ד"ר רגב קיבל אותנו לחדר הטיפולים החדיש. הדבר הראשון שהוא בחן היה המראה החיצוני של הפה. אמר לנו שהרבה זמן לא ראה ניתוח כה מוצלח מבחינה אסתטית של שסע דו-צדדי. השם של פרופ' רוזנברג ריחף בחדר כמו מלאך משגיח. בהמשך בדק את הדר בחלל הפה, בחן לעומק את אוסף צילומי השיניים, שוחח טלפונית עם ד"ר אנגל והקשיב לכל שאלה, תהייה ומחשבה שהעלינו בפניו. שעה ואף יותר הקדיש לנו מזמנו באותה סבלנות וכבוד שזכינו לו בבית-החולים "הדסה". כנראה יש משהו באוויר הירושלמי, צלול יותר ונעים הרבה יותר.

ד"ר רגב הציע שהדר תעבור CT על-מנת לקבוע בוודאות ובדיוק את הרכב העצמות שבפה. ניידות הפרה-מקסילה נגרמת לדעתו מכך שחיבור העצמות בין הלסת לחך תלוי על בלימה. הידע הזה משמעותי לניתוח השתל ובכלל למשמעות של כל מכה שחלילה הדר עלולה לספוג באזור הזה של הפנים. ד"ר רגב אמר לנו שהוא מעוניין להתייעץ התייעצות רחבה יותר עם הצוות ב"הדסה" לפני שמקבל החלטה כזאת על CT ויהיה איתנו בקשר טלפוני. במקביל השאיר לנו את מספר הנייד שלו לכל עניין ושאלה. עבורי זו הייתה חותמת בטחון.

כשבוע לאחר הפגישה ביננו ד"ר רגב יצר קשר והמליץ שנעשה צילום CT. כששאל אותנו איפה נבצע את הצילום שאלתי אותו היכן הוא מעדיף. עבורו "שערי צדק" הייתה הבחירה ההגיונית מאחר שיוכל להגיע בזמן שנהיה שם. קבענו אם כך שהצילום יתבצע שם.

מהמפגש עם ד"ר רגב יצאנו יותר מבולבלים, מבינים שהמקרה של הדר מורכב הרבה יותר ממה ששיערנו.
אבל יצאנו גם עם תחושת בטחון, שיש פה סיעור מוחות בין אנשי מקצוע מגוונים האמונים על הצלחת הטיפול בפה של הדר.
עם תחושה שלא משנה מה, ברגע שהאוויר צלול יותר, סיכויי הצלחת הטיפול גדולים הרבה יותר.