26 בנובמבר 2012

עמוד הענן שלי

מהיום שהדר נולדה לא סימנתי ביומן ולו תאריך אחד הקשור לעניינים הרפואיים שלה. אני לא באמת צריכה, אני תמיד אזכור את התאריך ואת השעה ואדע בדיוק באיזה יום בשבוע מדובר. כל החיים שלי מתנהלים לפי אותו היום. אני גם תמיד אתזכר את יועד בתאריך אחת לכמה זמן - כי הוא לא באמת זוכר.

לא מזמן קיבלנו זימון לישיבת צוות מומחים אשר תיערך בחודש הבא. בניגוד לטיפולי שיניים אין שום דבר מאיים בישיבות צוות , אולי אפילו להיפך. העובדה שאני כל-כך סומכת על הצוות הרפואי גורמת לי לרצות לדעת אם יש משהו שהם יכולים לחדש לי בעניינה של הדרי, גם אם עודף המידע יבלבל אותי. אחרי הכל, מדובר בדיון ולא בטיפול.

חיכיתי הרבה זמן לישיבה הזו, אבל מהיום שהגיע אליי מכתב הזימון מבית-החולים עם חותמת המחלקה של האף-אוזן-גרון, לכל מקום שאני הולכת, כל רגע פנוי שאני עוצרת לחשוב, התאריך של הישיבה מרחף לי מעל הראש. היומן שמתנהל לי בראש שולח לי מדי פעם אותות כמו לבדוק אם אני זוכרת. היה רגע שגם יצאתי מאיזון כשקיבלתי הודעה טלפונית על שינוי מועד הישיבה - דחייה בשבוע מהתאריך הראשוני שנקבע. חשבתי שמדובר בפרק זמן ארוך יותר, לקח לי חצי דקה להבין שאפשר להירגע ובסך הכל מדובר בשבוע לאחר מכן.

הדרי כבר בת שלוש. היא לא תינוקת קטנה שניתן להעביר מיד ליד, אם כי גם כשהייתה קטנה לא נתתי לזה באמת לקרות. ילדה דעתנית, אשר יודעת בדיוק מה היא רוצה ולרוב היא זו שקובעת איך הדברים יתנהלו. עומדת ונלחמת על האמת שלה.

כשביקרנו בבית-החולים בפעם האחרונה ,לפני כשלושה חודשים, על-מנת לפגוש את פרופ' רוזנברג, נכנסתי למשרד של אריאלה להגיד שלום. רציתי שהדרי תיכנס איתי, בכל זאת היא הלקוחה האמיתית, אבל היא סירבה. ניסיתי לשכנע אותה, אבל ללא הצלחה. אפילו כשאריאלה יצאה אליה החוצה, הגברת הקטנה סירבה לקחת חלק במעמד ולא התקרבה. אולי בגלל החלוק הלבן שאריאלה לבשה, אולי כי סתם לא התחשק לה.

אני שואלת את עצמי כל הזמן איך אני מכינה את הדרי למפגש הזה, כשאני בעצמי לא יודעת איך הוא יתנהל. הרי לא מדובר בטיפול שיניים, שבו לפעמים אנו נאלצים להחזיק אותה בכח כי ידוע שהיא לא משתפת פעולה. הדמות של ד"ר בוצר כבר מוכרת לה והיא יודעת פחות או יותר למה לצפות. ואילו כאן יש רופאים נוספים שרוצים לראות את אותו 'פה' שכולם תמיד 'מציצים' לתוכו.

איך אני מסבירה לה בצורה הפשוטה ביותר שרק רוצים להסתכל לה בתוך הפה?

לבקש ממנה "לא לפחד", לדעתי, זה לא באמת הגיוני או נכון, הרי הפחד הוא שלה והיא זו שמתמודדת איתו, ואם היא מרגישה "פחד" מותר לה. אני, כאמא שלה, יכולה רק להמשיך ולהראות לה שלא משנה מה קורה, אני איתה.

לפעמים אני חושבת שאולי גם אני קצת מפחדת, בשבילה - בשבילי, וכל זמן שאני לא אתגבר על הפחד או לפחות על הלחץ, אני לא יכולה לבקש מילדה בת שלוש להתמודד, כי זה מה שיפה בילדים - הם אמיתיים, ואני בעצמי, אילולא הייתי מבוגר אחראי, סביר להניח שהייתי בורחת מהמצב.

אני רק מניחה ששוב רוצים 'להציץ' לה לתוך הפה, אבל יותר לדבר בהרבה מאוד מונחים מקצועיים שחצי מהם אני לא אבין,
אז למה אני בעצם כל-כך רוצה שהדרדוס שלי תבין שרק בזה מדובר?

עמוד הענן היה ענן מיוחד אשר ליווה והדריך את בני ישראל בזמן לכתם במדבר. הענן הופיע במשך היום ובלילה החליף אותו עמוד האש. הטיפולים של הדרי נותנים לי תחושה של הליכה במדבר - לא ידוע כמה זמן, לא ידוע לאן, אבל בסופו של דבר נגיע. להליכה הזאת תמיד יתלווה עמוד ענן שינחה, יכוון, ידריך, אבל בעיקר יגן עליי - עלינו מהמכשולים שבדרך, והם ככל הנראה יגיחו מדי פעם.

אני מניחה שגם ה"התמודדות" היא סוג של מכשול. אולי עמוד הענן מרחף מעליי באופן קבוע, ואני מרגישה אותו רק ברגעים שלפני טיפול או התייעצות רפואית, כי אז הצורך שלי בו כהגנה עליי יותר חזק.

אני רוצה להאמין שמפעם לפעם אני אדע איך להתמודד בעצמי עם הלא נודע, ואדע לתת להדרי את ההרגשה שאמנם זו ההליכה שלה, אבל אנחנו איתה ולא משנה מה - עמוד הענן מרחף מעלינו תמיד.

18 בנובמבר 2012

הערות שוליים

בשבת האחרונה יצאנו לטיול בצפון עם קבוצה גדולה של הורים וילדים.

בעודנו יושבים בנקודת האיסוף, ממתינים להגעה של כולם, התיישבה לידי מישהי שהייתה חלק מהקבוצה אך אין לי היכרות אישית איתה. פטפטנו על הא ועל דא. אורי התרוצץ לידינו. פתאום היא מסתכלת עליו ואומרת לי: מי סידר לו את זה? ידעתי בדיוק למה היא מתכוונת ויכולתי כבר להרגיש איך משהו בתוכי מתכווץ ובו זמנית גם מתקומם, אבל ברוח טובה שאלתי: מי סידר לו את מה? כי קודם כל, שאנשים יהיו יותר ספציפיים בבקשה. מה זה "מי סידר לו את זה"?

והיא עונה לי, "את ה... אה... חך". לא יודעת מאיפה היא הגיעה למסקנה שהיה צריך לסדר לו את החך - הרי כלפי חוץ לא רואים שום דבר מהחך, רואים רק צלקת משפה שסועה לשעבר - אבל היא נשמעה כמו מישהי שיודעת ומבינה עניין (כנראה הפגינה ביטחון עצמי מספיק כדי שארגיש שהיא מבינה עניין; בדיעבד אני חושבת שהיא סתם זרקה הימור והצליח לה). זה עורר את סקרנותי, אז המשכתי בשיחה.

עניתי - פרופ' רוזנברג. ומיד שאלתי, למה, את מהתחום? מכירה את הנושא? היא סיפרה שעבדה בעבר בתחום של רפואת שיניים ושהיא קצת מכירה "מקרים כאלה", ואז זרקה לי את שורת המחץ: "אני מכירה מישהו שיכול לסדר לו שלא יראו כלום". המשהו ההוא בתוכי, שהתחיל קודם להתקומם, מתחיל בשלב הזה לגדול. מה זאת אומרת, אני ממשיכה, איך אפשר שלא יראו כלום? אין דבר כזה. ובתוכי גואה גל של מחשבות: מאיפה היא הגיעה לפה עכשיו, עם האמירות האלה? מאיפה היא בכלל יודעת מה היה שם קודם? איך אפשר לשפוט את התוצאות בלי להכיר את המקרה? אבל כל אלה מחשבות שעוברות לי בראש בשבריר שניה, ואני עדיין מחייכת, מנומסת.

כן, היא מתעקשת. יש פרופסור אחד שיכול לנתח אותו ולסדר לו שלא יראו כלום. אני מרגישה כבר עצבנות קלה, עוצרת את עצמי שלא להיגרר לויכוח על איכות התוצאות בפניו של בן השלוש שמתרוצץ לידי, משתדלת להישאר אדישה, ובכל זאת מחליפה איתה עוד כמה משפטים. בסופו של דבר היא נזכרת שזה פרופסור מבאר שבע, מסורוקה. מישהו מאוד בכיר. כן, אני אומרת לה, זה פרופ' רוזנברג. הוא מנתח מעולה, ואדם מדהים. לא, היא אומרת, זה לא השם שאני זוכרת. זה מישהו אחר. מישהו שגם נוסע הרבה לנתח בחו"ל.

אני מתחילה להבין שאין טעם להעמיד אותה על טעותה, ולהסביר לה שפרופ' רוזנברג הוא האיש. הוא המנתח הכי בכיר בתחום, הכי טוב למומים מהסוג הזה, מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית בסורוקה וגם מנתח בחו"ל. זה הוא. אבל אין טעם. כי ברור שהיא סבורה - לפי התוצאה שהיא רואה כאן - שזה לא מספיק טוב. אני לא כל כך יודעת איך לצאת מהמצב הזה. אני לא רוצה להיכנס לויכוח, ומשתדלת לעבור הלאה. אנחנו עוברות לדבר על שמות של רופאים אחרים. את מהתחום של רפואת שיניים, אני אומרת לה, אז אולי את מכירה רופאי שיניים שמטפלים במקרים של חך שסוע? והשיחה מתגלגלת לה הלאה, הרחק מנקודת ההתחלה - הרחק מהצלקות של הבן שלי (ותוך כדי השיחה מתברר שהיא לא כל כך מכירה שמות של רופאים, גם לא בתחום רפואת השיניים. לא נורא).

בסופו של דבר אני לא עומדת בפיתוי ואומרת לה, אני דווקא מאוד מרוצה מהתוצאה. אני חושבת שעשו עבודה מאוד טובה. כן, בטח, היא אומרת לי, רואים. אני כבר לא קונה את זה אבל שותקת, והיא ממשיכה ושואלת: ראו את זה בהיריון? כן, אני עונה בקיצור, ובוחרת לא להרחיב. בשלב הזה אני שמחה שהילדים מתרוצצים סביבי ומספקים לי סיבה טובה לקום ולסיים את השיחה המרגיזה הזו.

***

אחר כך, ביני לבין עצמי, אני חושבת - לפחות היא לא שאלה את זה באופן שבו רוב האנשים שואלים: "מה, לא ראו את זה בהיריון?" אלא דווקא מהכיוון החיובי, אם ראו את זה בהיריון. יש הבדל גדול בין שני הנוסחים: בנוסח הראשון, החביב על רוב האנשים, מסתתרת ההנחה שלא יכול להיות שגילו את המום בבדיקות במהלך ההיריון, כי אילו היו מגלים אותו, ברור שהילד לא היה כאן - זו ההנחה שרוב האנשים פועלים לפיה, ולכן הם שואלים, בפליאה גדולה, אם לא ראו את זה בהיריון. מעטים האנשים ששואלים, בפשטות, האם ראו את זה בהיריון, בלי להניח הנחות בעניין המסקנה המתבקשת מגילוי שכזה.

ועדיין, למרות שהאישה הזו שאלה כך, אולי מתוך מתן לגיטימציה לכל האפשרויות, ולמרות שברור לי שהכוונות שלה היו בסך הכול חיוביות - כל השיחה איתה מרגיזה אותי. גם מפני שהיא הרשתה לעצמה, בגלל שהיא כאילו "מבינה בתחום הזה" (וזה רק כאילו, כי היא לא ממש גילתה ידע או הבנה מעבר להיכרות עם המום), לשאול כל מיני שאלות חודרניות על דברים שאינם מעניינה ושקשורים לאנשים שהיא לא מכירה (וזו, אגב, תכונה מעצבנת של כולנו הישראלים, וראוי שנלמד לשים לב אליה, למתן ולעדן אותה); אבל בעיקר מפני שהיא הרשתה לעצמה למתוח ביקורת על התוצאות של הניתוחים שאורי עבר.

אני לא אומרת שאין על מה למתוח ביקורת. ברור שהתוצאות לא מושלמות. אבל מי שבאמת מכיר את התחום, ולא משמועות אלא מהתמודדות אמיתית, יודע שאי אפשר לשפוט כך את התוצאות, במפגש מקרי, תוך שיחה שטחית, רכילותית, אגב לעיסת מסטיק וניסיון להפגין ידע. התוצאות שרואים על הפנים של אורי הן קודם כל הפנים של אורי, פנים של ילד בן שלוש שעבר מספיק בחיים שלו ושראוי לקבל יחס הרבה יותר נעים ומכבד. מי שמנסה לשפוט את התוצאות צריך לעשות זאת ברגישות, בזהירות ומתוך כבוד לילד, להוריו, למשפחתו ולכל מה שהם עברו עד שהגיעו לתוצאות שכאלה. צריך לקחת בחשבון מה היה שם קודם, לפני התיקון, ולחשוב על מכלול השיקולים שמשפיעים על התוצאה הפלסטית הנראית לעין. מעבר לכך, מדידת התוצאות על פי המראה החיצוני היא טיפשית. מי שבאמת מבין בתחום יודע שהתוצאות האמיתיות הן בתפקוד של האיברים שבהם מדובר - השפה והחך - מבחינת נשימה ובליעה, תנועה ותחושה, דיבור, צמיחת שיניים, מצב הלסת ועוד ועוד. על זה הגברת לא חשבה בכלל לשאול. כמי שהתיימרה להבין בנושא, מעניין שרק הצלקות עניינו אותה. ועוד יותר מעניין, היא חשבה שגם אנחנו מוטרדים רק מזה.

האם באמת מישהו חושב שאפשר להעלים לגמרי צלקות של שסע דו צדדי בשפה? קשה לי להאמין שאדם בר דעת מסוגל לחשוב כך, ועוד להבטיח את זה (בשם הרופאים כמובן) לאנשים אחרים. אבל יותר מזה: האם מישהו באמת חושב שזה מה שמעניין אותנו? שלא יראו את הצלקות???

אני לא מספיק מתורגלת בשיחות מהסוג הזה, אבל עם השנים אני צוברת מיומנות - גם לדעת לא להכניס כל אחד לסיפור האישי שלנו, ולמתוח את הגבול כשהאחר לא מבין מהו הגבול הנכון והראוי (זה נכון לא רק להתמודדות עם השסע, אלא בכלל כשיעור חשוב לחיים); וגם לדעת לענות תשובות שיהיו הכי נכונות מבחינתי, מבחינתנו. לפעמים זה אומר לא לענות בכלל. לפעמים זה אומר לתת מענה קצר וענייני, מבלי לפתח את המשך השיחה. ולפעמים זה אומר לדעת גם לומר את עמדתך, בלי להתבייש.

לאישה ההיא - שאין לי ספק שבסך הכול ניסתה לפתח שיחה ידידותית ולהיות נחמדה - לא אמרתי הרבה, וזה כבר טוב, כי לא מצאתי את עצמי מסבירה ומתנצלת בפני אדם שבכלל אין מה להסביר לו. לפעמים הבאות, אם שוב תזדמן לי שיחה עם מישהו שכל כך חשובות לו הצלקות, אני מקווה שאהיה מסוגלת לומר את מה שאני מאמינה בו: שזה לא כזה חשוב מבחינתנו.

גם אילו ניתן היה לעשות משהו שיעלים לגמרי את הצלקות, לא הייתי משקיעה בזה את המאמצים והאנרגיות שלי או של אורי. לא הייתי מעבירה את הבן שלי דרך עוד ניתוח, עוד סיכון של הרדמה ועוד סבל בהחלמה, בשביל לייפות את המראה החיצוני שלו. מבחינתי, מבחינת כולנו, המראה שלו נפלא כפי שהוא היום. עוד ועוד שיפוצים - מה שפעם מישהו הגדיר בחוכמה רבה כ-"fine tuning" - זה דבר שהוא יוכל לעשות תמיד בשלב מאוחר יותר, כשיתבגר ויחליט כיצד לעצב את חייו. ובהמשך לפוסט שכתבה כאן איריס, "אל תסתכל בקנקן", לא רק שזה לא ממש מעניין אותנו - יש לי הרגשה שגם את אורי זה לא ממש יעניין.

17 בנובמבר 2012

הכל יחסי

בערך שנה לאחר לידתה של הבת הבכורה שלי התוודעתי למושג "טלטלת". אף אחד לא הכין אותי לפני הלידה הראשונה לעובדה שמשהו במאזן הרגשי ישתנה לאחר שאלד. נכון שהשינוי העיקרי נובע מהעובדה שזוג הופך למשפחה, אבל הטלטלה שהרבה אמהות חוות לאחר לידה לא בהכרח נובעת רק משינוי בזוגיות, אלא ממכלול רגשות אחרים ונוספים שמחקרים עדיין מנסים להתחקות אחריהם - יקראו לזה "דכדוך" או "בייביבלוז", או במקרים יותר קיצוניים יקראו לזה כבר "דיכאון שלאחר לידה".

אני זוכרת את הטלטול מהלידה של הבת הבכורה כאילו זה היה אתמול, למרות שעברו כמה שנים. אני יכולה להגיד בדיוק מה הרגשתי בתקופה הראשונית שלאחר הלידה. אני לא באמת מכנה את זה "דכדוך" או "בייבי-בלוז", אבל הייתה בהחלט "טלטלת" שאף אחד לא הכין אותי אליה מראש והבנתי אותה רק בדיעבד.

באופן זהה אני יכולה לספר גם על "הטלטלת" הרגשית שחוויתי לאחר לידתה של בתי השלישית - המושגים שכבר הזכרתי לא עונים על משבצת ההגדרות שלי, אבל בהחלט הלידה שלה שינתה את המאזן הרגשי שלי בפעם השנייה. ציפיתי לזה וידעתי שזה יגיע, הייתי קצת יותר מוכנה לזה מבלידה הראשונה, אך עדיין זו הייתה ה"טלטלת".

מוזר לי קצת להגיד, וזה אפילו יכול להישמע קצת מצחיק, שלאחר הלידה השלישית חוויתי "טלטלת" שנייה. תיאורטית, שלוש לידות דורשות שלוש טלטלות, ואולי אני טועה - אבל עם הדרי אני לא זוכרת אם זה קרה או לא.

בלידה של הדרי הבנתי איך המושג "הכל יחסי" מקבל משמעות חזקה יותר בחיים. כי ככה זה - הכל יחסי.

הלידה של הדרי לא באמת נתנה לי "חופשת לידה" - מהלידה שלה נכנסנו לסחרור שלא פסק כמעט עד גיל שנתיים, עם כל מה שהיה קשור לטיפול בשסע. לפני הניתוחים, בזמן הניתוחים ואחרי. ריצה מרופא לרופא, מבית-חולים אחד לשני, טלפונים, אישורים ובכלל מבצע שלם של "התמודדות". לא היה לי זמן לשקוע. הייתי צריכה להחזיק את הראש מעל המים, כשכל כולי למען הדרי. לא חוויתי את אותה טלטלת שרבות מאיתנו האמהות חוות לאחר הלידה. אותו איזון שמופר בתא המשפחתי בהצטרפותו של תינוק חדש למשפחה, ולרוב, האמא מרגישה אותו בעצמה - את זה לא חוויתי. הייתי עסוקה בלהיות חזקה בשבילי ובשביל הדרי, ולא באמת היה לי זמן להישען אחורה ולשקוע במחשבות.

כשנולדה לי הבת השלישית, בדיוק שנתיים לאחר הלידה של הדרי, נזכרתי איך זה בעצם לגדל תינוקת שלא דורשת ממני צרכים מיוחדים. הרבה שעות ביתיות רגועות (למרות הנוכחות של עוד שתי בנות), הנקה קלה ובאופן כללי בלי לרוץ אחרי הזנב של עצמי בבירורים ובסידורים רפואיים.

לא נעים לי להשתמש בביטוי "חוויה מתקנת", כי חלילה אני לא יכולה להגדיר את החוויה עם הדרי כחוויה שלילית, אבל הלידה של השלישית הבהירה לי את משמעות "שגרת החיים" האמיתית. הלידה השלישית החזירה לי את ה"טלטלת" המדוברת, וכמה שהיא הפתיעה אותי, הייתי מוכנה אליה וקיבלתי אותה אפילו בשמחה, יחסית.

באותם ימים גרנו בפתח-תקווה ויועד היה מתפלל בבית-הכנסת שבתוך בית-החולים לילדים "שניידר". היינו מגיעים לשם בהרכב משפחתי מלא בימי שבת בבוקר, בעיקר עבור הבת הגדולה, שתחווה את משמעות תפילת השבת. הייתי משוחחת עם הרבה אמהות לילדים שהיו מאושפזים בבית-החולים. כל אחת והמקרה העצוב שלה.

לאט לאט הבנתי שאצל הדרי רואים את השסע, רואים את הצלקות שלאחר הניתוח, ההתמודדות שלי כאמא לא פשוטה - אך היא כאין וכאפס לעומת מצבם של ילדים אחרים, בטווח גילאים דומה, לפעמים גדולים יותר ולפעמים קטנים יותר, אשר מיום לידתם נמצאים בסכנת חיים.

הביקורים הקבועים בבית-החולים לילדים גרמו לי להבין מפעם לפעם, שלמרות הכל ואחרי הכל, אני צריכה להגיד תודה. ברגעים כאלה באמת יכולתי לעשות שימוש במושג "רק אסתטי" ולהפנים שבמקרה שלנו זה הסיפור. לא נשקפת סכנה לחייה של הדרי, היא לא מתמודדת עם מציאות "אכזרית" מדי, והכל אצלה סובב סביב טיפולים שהם אמנם לא קלים עבורה, אך עדיין היו בוודאי הורים אחרים שהיו שמחים אם זה היה רק זה.

הכל באמת יחסי, ואני תמיד מזכירה לעצמי את זה, במיוחד בימים כאלה, שאנו מתקרבים לביקור במרפאה של צוות מומחים, דבר שתמיד מכניס אותי למתח פנימי, למרות שאין באמת סיבה מיוחדת. אני מנסה להזכיר את זה לעצמי גם לפני תור אצל ד"ר בוצר, כי רופאי שיניים הרבה ילדים עוברים.

אני יודעת שמותר לי גם לחשוב שהמצב שלי לא נתון למצבים יחסיים של אחרים, כי הוא שלי ואני זו שצריכה להתמודד איתו. אני מוצאת את עצמי ברגעים מסוימים חושבת אם יש לי את הכלים הנכונים להתמודד עם הדברים שהדרי מתמודדת איתם כילדה קטנה. כיצד אני יכולה לנסות להקל עליה בדרך הטובה והקלה ביותר, ולדעת בוודאות שאני נותנת לה את הכלים הנכונים להתמודד עם הטיפולים הלא קלים שהיא חווה ולעזור לה להתמודד איתם מבחינה רגשית. אני לא חושבת שאני מנסה לייצר לעצמי "בעיות" של מחשבות, אלא באמת שואלת את עצמי לעתים תכופות בשלב הזה, האם יש עוד משהו שאני יכולה לעשות עבורה מעבר ללעטוף אותה בחום ואהבה ובהרבה תחושת בטחון בעובדה שאנחנו כאן בשבילה.

לפעמים לא צריך יותר מזה, אבל לפעמים זה גם לא בהכרח מספק.

למרות שלהדרי אין יותר שפה שסועה ואין יותר את השסע אתו היא נולדה, אני מרגישה במקום מסוים שהשסע כן נשאר אצלי, ועד שאני לא אצליח "לסגור" אותו לפחות כמו במקצועיות של פרופ' רוזנברג, אני עדיין אצטרך לדעת איך להתמודד איתו במשך הזמן. ואולי זה לא עם השסע, אלא אולי זו הצלקת, והרי על צלקות אומרים שהן עוברות עם הזמן, לא?...

השסע שלי הוא לא השסע של הדרי. אני מתמודדת כאמא והיא מתמודדת כמטופלת. אני כנראה לעולם לא אצליח להבין עם מה עליה להתמודד, כמו שאני לא מצפה ממי שהוא לא "אמא במצבי" שבאמת יבין אותי. אני רוצה לנסות לעשות כמיטב יכולתי להקל על הדרי ככל שתגדל, אבל אני לא בטוחה שאני באמת יכולה לשלוט על זה, אלא רק לקוות שמה שאני עושה או אשתדל לעשות הוא הטוב ביותר והנכון ביותר.

כי הכל בחיים יחסי.

13 בנובמבר 2012

ריצה למרחקים ארוכים

כשאורי נולד, המחשבה שלנו הייתה שיהיו איתו כמה תקופות קשות ואחר כך נעבור את זה: התקופה הראשונה שאחרי הלידה, בה היינו צריכים ללמוד איך להתמודד עם השסע, איך לטפל ובעיקר איך להאכיל; הניתוח הראשון, שהיה צפוי בסביבות גיל ארבעה חודשים; והניתוח השני, בערך בגיל שנה. זהו, פחות או יותר. גם האנשים שסביבנו נהגו לשאול אותנו: מה צפוי לו? מה יעשו לו? ולאחר שעברנו את התקופה הראשונה, הקשה, ואת שני הניתוחים הללו, שכל כך חיכינו להם, ואורי כבר היה עם שפה שלמה וחך שלם ונראה כמו כל ילד אחר, אני זוכרת שהיו שואלים אותי: זהו? הוא סיים עם זה? מה עוד נשאר לו? אפילו אני שאלתי את השאלות האלה מדי פעם, והתשובות אליהן לא היו לגמרי ברורות.

לקח לי זמן רב להבין - ולקבל - שהטיפול בשסע הוא מסע ארוך טווח. למרות שהיינו רוצים "לגמור עם זה כבר", לשים את כל זה מאחורינו, המציאות היא אחרת: השסע, לפחות כפי שהוא במקרה של אורי, משפיע על תחומים רבים בתפקוד ובהתפתחות, ויש צורך ללוות את הילד לאורך שנים מול אנשי מקצוע מתחומים שונים ולעקוב בסבלנות אחר ההתפתחויות. בעצם, זו הייתה ונשארה מילת המפתח בכל המסע הזה: סבלנות. וכמובן, גם אופטימיות.

אני זוכרת את עצמי בפעמים הראשונות בהן הגעתי עם אורי לישיבות הצוות הרב תחומי, או כשדיברתי עם איש מקצוע כזה או אחר מאלה שליוו אותנו. בכל פעם שהבנתי שיש עוד "עניינים" שיהיה צורך לטפל בהם, הייתי חוזרת הביתה מבוהלת, לעתים אפילו מיואשת: מה, עדיין יש דברים להתמודד איתם??? מה עוד ייפול עלינו? עם מה עוד הילד המתוק שלי יצטרך להתמודד? לקח לי זמן להבין שכן, יש עוד דברים, וככה זה. לא צריך להיבהל ובטח לא להתייאש.

הורות היא ריצה למרחקים ארוכים, גם כשלא מדובר בשום דבר "חריג". גם עם כל ילד אחר, אנחנו מגדלים את הילד לאורך שנים וגדלים ולומדים יחד איתו את הדרך. אנחנו לוקחים אותו לטיפת חלב ולרופאים, אנחנו מלווים אותו לגן ולבית הספר, אנחנו מתמודדים עם קשיי גדילה, תהליכי גמילה, פרידות והתחלות, מחלות ילדות, בקיעת שיניים, נשירת שיניים, אתגרים לימודיים וחברתיים ועוד ועוד, ובדרך "נופלים" עלינו מדי פעם דברים נוספים, פחות שגרתיים, כמו טיפולים רפואיים לא צפויים וקשיים אחרים. ובכל שלב כזה אנחנו לומדים וצומחים וממשיכים הלאה, וזה חלק מהחיים.

עם אורי, היה לי קצת יותר קשה לקבל את זה. בתוך תוכי נורא רציתי להאמין שהוא "יגמור עם זה כבר". היה לי קשה לראות אותו סובל, היה לי קשה לעבור איתו את הניתוחים וההחלמה מהם והשינויים הדרסטיים שהגיעו עימם, ומאוד רציתי לדעת שזהו, יש כך וכך דברים שצריך לעשות ואחר כך זה נגמר. נדרשו כמה סבבים של ביקורים אצל מומחים, קבלת מידע חדש, בהלה, עיכול והרגעה, כדי להבין שאנחנו בתהליך ארוך.

כיום, אחרי שלושה ניתוחים, אורי צריך מעקב בכמה תחומים: חניכיים ושיניים, פה ולסת, שמיעה, דיבור ופלסטיקה. נדמה לי שזה הכול אבל אני לא יכולה להתחייב. והאמת היא, שזה לא כזה עמוס או מכביד כפי שזה אולי נשמע. זה פשוט משהו שנמצא שם, שצריך להיות מודעים אליו ולעקוב מדי פעם. כרגע (אורי בן שלוש) אנחנו קצת משחקים איתו במשחקים שמעודדים הגייה נכונה של העיצורים שהוא עדיין לא יודע לבטא. אחת לכמה זמן אני בקשר עם אריאלה נחמני בנושא והיא מדריכה אותי. אחת לכמה חודשים אנחנו הולכים לרופא אא"ג, לבדוק מה מצב האוזניים, ומדי פעם עושים גם בדיקת שמיעה. פעמיים או שלוש היינו אצל רופא שיניים (ד"ר בוצר) לבדיקה שגרתית והכול היה בסדר אז לא היינו צריכים לחזור. בעצם, כל הדברים האלה קיימים גם אצל ילדים אחרים, אולי קצת פחות אבל לא בהרבה. וחוץ מזה, אחת לשנה אנחנו אמורים להגיע לפגישת הצוות הרב תחומי ב"מאיר" ולשמוע מהם מה יש להם לומר לגבי המשך הדרך. הפעם האחרונה שהיינו שם הייתה לפני שנה ושמונה חודשים. הפעם הבאה תהיה בעוד כחודש. הדברים זזים בעצלתיים, מסיבות שאינן תלויות בנו, אבל לנו זה טוב, כי אחרי שנתיים ראשונות מאוד אינטנסיביות, מתאים לנו להאט קצת ולהרגיש שהכול בסדר, הכול כרגיל. לחיות את החיים וליהנות מהם.

לאחרונה חגגנו לאורי יום הולדת שלישי ואני חשבתי לעצמי, כמה מדהים זה, שלראשונה אנחנו חוגגים לו יום הולדת בלי שום דבר מאיים באופק - לא ניתוח שכבר קבוע ולא ניתוח שצריך להיקבע ולא שום התמודדות מפחידה אחרת... סתם שגרה משעממת, מבורכת. אני עדיין רוצה להיות מסוגלת לומר שזהו זה, סיימנו עם הכול, הכול מאחורינו. אבל אני מבינה שדבר כזה לא קיים, לא כשיש שסע ולא בכלל כשמגדלים ילד (או בחיים בכלל). לפחות אני יכולה לומר שסיימנו עם ניתוחים בתקופת הינקות, וזה המון. אחרי מה שעברנו, אני מקווה ומאמינה שמה שעוד לפנינו - טלפונים, תורים, בירורים, טפסים, בדיקות, מעקבים וטיפולים - כבר קטן עלינו.

ומה שהכי חשוב לי להעביר זה שלמרות האורך של המסע, הוא בכלל לא מפחיד או מעיק כפי שחשבתי בהתחלה. ככל שהילד גדל, המעקבים והטיפולים נעשים יותר ויותר מרווחים ורחוקים זה מזה. יש דברים שחושבים שיצטרכו לעשות לו ובסוף מתברר שאין צורך, כי עם הגדילה חלים שינויים ולפעמים הדברים מסתדרים מעצמם (זה יכול לפעול גם לכיוון ההפוך, אבל אני בוחרת להתמקד בהפתעות החיוביות). יש דברים שנשמעים מאיימים אבל בסוף מסתבר שהם קלילים. כל החוויה של ההתחלה - להיסחב עם תינוק קטנטן לבית חולים, לקוות שהוא ישתף פעולה ויתן לרופא להסתכל לו בתוך הפה, לקוות שהתור לא יתעכב יותר מדי כי הוא כבר יהיה עייף ויאבד סבלנות וכן הלאה וכן הלאה - כל זה בהדרגה משתנה, כי הילד גדל ומבין דברים ומשתף פעולה והכול נעשה יותר פשוט. ובסופו של דבר, אותה שגרה של טיפולים ובדיקות, שבתחילת הדרך הייתה צפופה ומעיקה, משתלבת בחיים הרגילים שלנו כמשפחה, והופכת להיות ריצה למרחקים ארוכים, חלק רגיל במסע ההורות ובחיים בכלל.

בריצה הזו יכולים פתאום להופיע קשיים בלתי צפויים, מהמורות או התעקלויות שקצת מאריכות את הדרך. ברגעים האלה אנחנו לוקחים אוויר, מזכירים לעצמנו שאנחנו כבר אצנים מיומנים, וממשיכים הלאה. ברגעים כאלה מאוד עוזר שאנחנו יחד, כמשפחה. מאוד עוזר גם לקבל תמיכה מהורים אחרים שעוברים דברים דומים, ומרופאים ואנשי מקצוע שמקרינים אנרגיות חיוביות, אמונה ואופטימיות - ויש לא מעט כאלה. ופתאום, אחרי ההתעקלות שקצת האריכה את הדרך, יכול להתגלות משהו חדש ומפתיע לטובה, ואז הדרך נעשית הרבה יותר קלה, ואנחנו מקבלים כוחות מחודשים להמשיך הלאה. ובסופו של דבר, הכי חשוב זה להמשיך הלאה, כי המהמורות הקטנות שלאורך הדרך הן רק כאלה, מהמורות קטנות וזמניות, בדרך מיוחדת ומדהימה.

4 בנובמבר 2012

מי שמסתכל בקנקן


"אם זו בת הרבה בוחרים לעשות הפלה".
אותו משפט שאמר לי הרופא, ההוא מסקירת המערכות המורחבת, דקה לאחר  שגילה לי את השסע בשפה של הדרי.
ולא, לא הבנתי למה הוא אמר את זה. לא באותה שנייה ולא שלוש וחצי שנים אחרי. אם כי באותה שנייה נפלתי ברשת שלו ושאלתי - למה, ובאדישות שלא תשכח הוא ענה - כי לבנות המראה החיצוני חשוב יותר... מה לא הייתי עושה היום כדי לחזור לאותו רגע, אז, ואולי אפילו להצליח להעמיד את אותו רופא במקום.

בערב שבת, רגע לפני "הקידוש", אנחנו קוראים במזמור של "אשת חיל" את הפסוק "שקר החן והבל היופי אישה יראת ה' היא תתהלל", שמשמעותו - היופי החיצוני הוא יופי שקרי; יראת ה', שהיא מכלול המעשים הטובים של האדם הנובעים מהפנימיות שלו, נותנת את התהילה האמתית.

באופן ישיר, ולא בהכרח ברור, הפסוק מתחבר לי עם הפתגם הערבי: "כל קוף בעיניי אמו איילה" - מה שייראה קוף בעיניים של אחד, בעיני אמו הוא תמיד ייראה כאיילה, התגלמות היופי והאצילות. איך אני מקשרת בין השניים? אין לי הסבר מושכל, אבל תמיד יש לי חוט מקשר.

כשהדרי נולדה ראיתי את הדבר הכי מתוק שהיה יכול לצאת ממני. אני לא חושבת שאפשר באמת להיות מוכנים נפשית, באופן מוחלט, לקראת לידה, וצריך לפתח את מנגנון הסבלנות שלא תמיד נטוע בנו. על אחת כמה וכמה לקראת לידה שהתחזיות עליה לא בהכרח חיוביות. ככל שניסיתי לחשוב באופן חיובי על הלידה ועל החיים שמתפתחים בתוכי, ידעתי שעד שלא אלד אני לא באמת אדע עם מה אני מתמודדת. לרגע לא חשבתי במהלך ההיריון על היופי, ולרגע לא הדהד בי המשפט הראשון מהרופא הראשון שאבחן את השסע. ההד הגיע הרבה לאחר הלידה.

כאמור, בשניות הראשונות שלאחר הלידה ראיתי תינוקת מתוקה להפליא, ברגע הראשון אפילו לא ראיתי את השסע. וכשאני אומרת לא ראיתי אז הכוונה לפשוטו כמשמעו - לא ראיתי. מה שלחלוטין לא ניתן להגיד על הרבה אחרים שראו את הדרי בפעם הראשונה. אני זוכרת את ההתרגשות שהייתה לי מציון ה'אפגר' של המיילדת - הבת שלי, בניגוד לאפשרויות שהציגו בפנינו בהיותה עובר, עמדה בהצלחה במבחן הראשון בחיים, אחד מני רבים. רק עכשיו נולדה וכבר הוכיחה לעולם שהיא 10...

אפילו יועד, המלא אופטימיות וחשיבה חיובית, היה בהלם. אני זוכרת את המבט שלו מסתכל על הדרי בחדר לידה, ספק בוהה ספק בוחן וככל הנראה מנסח בינו לבין עצמו "נאום" שיעביר את המסר עם הבשורה על הולדת הנכדה עם השפה השסועה לאמא שלו. וכל ההלם הזה היה בכלל לפני שידענו שהחך שלם...

המשפחה הקרובה שראתה את הדרי בפעם הראשונה הייתה מלאת התרגשות. האחיות שלי ראו תינוקת מתוקה וקטנה במיוחד (ככה שתיהן מזכירות לי מדי פעם) והסבתות דמעו כשראו אותה ותיארו גם את יופייה הלא ידוע, שלא בהכרח כל אחד אחר ראה. וכל הזמן ובכל הזדמנות חזרה על עצמה אותה מילה - "יופי".

בעיניי הדרי הייתה ועודנה יפהפייה אמתית, אבל אני לא באמת אובייקטיבית וזה לא ממש משנה לי. יותר מזה, ברור לי שהיופי הפנימי שלה הוא שמקרין על היופי החיצוני - עם השסע או בלעדיו.

יועד, באופיו, משקיע הרבה מחשבה בעניינים מהותיים, בין היתר בבחירת שם לבת שלו. הבחירה שלו בשם 'הדר' (לא משנה שהוא טוען שאני בחרתי בו) היא לא מקרית. אמנם זה התחבר לו עם מה שכבר סיפרתי על ריבת האתרוגים שאכלתי יום לפני הלידה, אבל הוא קרא לה הדר כי משמעות השם זה יופי, פאר. יועד קרא לה הדר בגלל אותו פסוק מ"אשת חיל" - "עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ, וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן" (משלי ל"א 25), שמשמעותו - כל ימיה תשמח, אותה שמחה שלרוב נראית על פניו של אדם, בחיוך, עם הפה.

יועד תמיד מתפעל מיופייה של הדר, אבל גם תמיד מודאג מהדימוי העצמי איתו היא תגדל. אותי זה לעולם לא הטריד. בתפיסה שלו הוא ניסה למנוע ממני לצלם יותר מדי את הדרי, כדי שלא תגדל לתוך מראה הצ'ופצ'יק שהיה מחובר לה לאף, ואילו אני, מבחינתי, צילמתי "ככל יכולתי". אז מה אם תגדל ותתעניין ותשאל? זו הדר וככה היא נולדה. מי קבע שלהיות "שונה" זה רע?

הצלקות שלאחר הניתוח הטרידו את יועד הרבה יותר מאשר אותי ואף פעם לא הבנתי ממה הוא כל-כך מוטרד. לחלוטין לא היה אכפת לי מהן. כמובן שמחתי ככל שהזמן חלף למראה הצלקות המחלימות, אבל גם היום, במבט לאחור בתמונות, אותה הדרי - שלאורך הזמן תמיד נראתה לי יפהפייה - השתנתה ללא הכר והיום יפה מתמיד. בעיניי. וככה זה גם עם שתי הבנות הנוספות שלי - בעיניי הן היו מתוקות ויפהפיות מהיום שנולדו, ומשתבחות עם הזמן. הרי מותר לי - אני האמא.

נראה לפעמים שיועד ואני התחלפנו בתפקידים - הקול השפוי שלו שנשמע במהלך ההיריון עם הדרי והשפיע רבות על החשיבה החיובית שלנו, לעומת החיים כרגע בהנחה ומתוך תקווה שגם הקול השפוי שלי נשמע.

אני מניחה שכמו התמונות המשתנות גם הזמן יעשה את שלו, וביחד נעניק לבנותינו את הערכים המשמעותיים לנו. התעסקות עם היופי אף פעם לא הייתה חלק ממני ומהמטרות שלי כשאני קמה בבוקר (הרבה פעמים אני יוצאת מהבית ומצטערת שלא הספקתי להעיף מבט במראה רק כדי לפחות לראות איך אני באמת נראית). אולי דווקא יועד מוטרד מדימוי הגוף שהדרי תתבגר איתו בגלל שהוא גבר וחושב אחרת, אולי בגלל שהוא האבא, אולי בגלל שלשנינו יש שתי גישות שונות בעניין. אני מכירה את יועד מספיק זמן כדי לדעת שהוא לא באמת חלק מאותה תרבות המערב המטפחת את הגוף וכמהה ליופי החיצוני. עבורו פנימיות האדם היא המשמעותית, וככה הוא רוצה ומאמין שנכון לגדל יחד את בנותינו.

עם כל זאת אני עדיין יודעת שבהקשר של הדרי הנושא מטריד אותו במקום קטן באונה האחורית של המח. למה? אני לא באמת יודעת.

אני כן יודעת שבערכי החינוך של בנותינו אנו מיישרים קו ורוצה להאמין ששלושתן בכלל והדרי בפרט תדענה להתמקד בעיקר ולא בטפל. מי הוא זה שיקבע מהו יופי? מי החליט שעיתון אופנה כזה או אחר יקבע מה ראוי ונכון? מי אמר שלהיות שמן זה פחות טוב מלהיות רזה? מי אמר שלהיות גבוה זה יותר טוב מנמוך? ומי אמר ששפה שסועה לבן זה פחות משמעותי בתפיסת המחשבה משפה שסועה לבת?

סביר להניח שאני לא אצליח להפנים את מה שאותו ד"ר אמר, בעיקר בגלל שזה היה כל-כך טפל ולא דיבר אליי. אני רוצה להאמין שהדרי תפנים את העיקר של החיים ותניח לטפלים להתעסק בטפל.