לפני שבועיים, ביום שישי, סיפרתי להדרי על הבלוג. אני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה שממש סיפרתי לה מה יש בו.
שתינו שכבנו באותה מיטה במחלקת כירורגית ילדים בבית-החולים "שערי צדק" בירושלים. הדרך היחידה שיכולתי לנמנם קצת באותו יום הייתה כשאני צמודה אליה לנשימה.
אני לא בטוחה כמה היא זוכרת ממה שסיפרתי לה, אבל ישנה סבירות גבוהה שהיא זוכרת הכל ובמדויק. השיחה הזו, בה רק אני דיברתי, הייתה 24 שעות אחרי ניתוח השתלת העצם שהדר עברה. השפעת התרופות עדיין לא התפוגגה ובאותו יום אם היא לא ישנה היא מלמלה תוך כדי דמעות את אותן שלוש מילים - אני רוצה הביתה.
שש שעות יועד ואני חיכינו לה בחדר ההמתנה של חדרי הניתוח. שש שעות שהסבתות והדודות בבית חיכו לעדכון שלנו. שש שעות שאחותה הגדולה, שאני תמיד צריכה להזכיר לעצמי שהיא אולי הבכורה, אבל רק בת 13, חיכתה לשמוע שהניתוח נגמר.
שש שעות. באוזן שמאל אני שומעת את יועד קורא תהלים. אנחנו יודעים שזה לוקח לו בממוצע שלוש שעות. ובאוזן ימין אני שומעת את אביתר בנאי. שיר אחד שלו, "הושענא",שהמילים שלו לקוחות ממזמור לחג סוכות, נתפס לי באוזן דווקא במשפט "וברך התות והאגוז והאתרוג...אל נא הושענא והצליחה נא". אותו אתרוג ששמו מוזכר כעץ פרי הדר. בין לבין הודעות וואטסאפ. מדי פעם בלי לתכנן אני דומעת. בעיקר מחכה. מחכה שיעבור הזמן. מסתובבת מול המסך שמעדכן כמה זמן עבר ומתי המעבר לחדר התאוששות. הולכת לנשום אוויר בחוץ, קונה להדר את בובת העיניים הגדולה שראתה בחנות הכניסה לבית-החולים, וביקשה שאקנה לה אותה רגע לפני שנכנסה עם אבא שלה לחדר הניתוח. יועד ואני סיכמנו שהוא מלווה לחדר ניתוח ואני נכנסת לחדר התאוששות. הורה אחד בכל פעם. כשעברו חמש שעות אני מגלה אצל יועד סימנים של אי שקט. העוגן ששומר עליי יציבה מתחיל להתערער. ההמתנה האינסופית מתחילה לטלטל גם אותו.
ניתוח השתלת העצם בפה היה ידוע לנו בערך מהיום שהדר נולדה. פרופ' רוזנברג, שניתח כשהייתה תינוקת, הסביר לנו אז בכלליות על הניתוח הזה שצפוי לקראת גיל 10. ניתוח בו תוצא חתיכת עצם מהאגן ותושתל בפה, במקום בו נוצר השסע בחניכיים וחסרה עצם בשביל שהשיניים יבקעו.
בשלוש השנים האחרונות הכרנו את הרופאות והרופאים בבית החולים "הדסה עין כרם" ו"שערי צדק" והתכוננו לניתוח הזה. מעקב אחר הניבים שצפויים לבקוע, צילום CT, צילומים פנורמיים והרבה שיחות עם מי שבחרנו שינתח, ד"ר ערן רגב. קיבלנו הסברים טכניים כיצד יערך הניתוח, על ההתלבטויות איך לבצע את הניתוח ובכלל כמעט כל מחשבה ותהייה שהייתה, וד"ר רגב ראה לנכון לשתף אותנו, שקיפות מלאה מעצם היותנו ההורים. ההרגשה שרואים אותנו בגובה העיניים, כשותפים לתהליך, היוותה עבורנו בסיס משמעותי באמון.
ד"ר רגב הוא אישיות מיוחדת המשקפת את הרופא שהוא. בכבוד שהוא מביע, בנינוחות, באופטימיות, ברגישות ובהכלה שלו, ידענו שהוא הרופא המדויק להדר גם ברגעים שפיזית לא נהיה לצידה. המקצועיות שלו היא חלק בלתי נפרד ממי שהוא.
בחודש אפריל התקשרו אליי מ"הרמוניה" ב"שערי צדק" ושאלו אם אנחנו יוצאים לדרך. ידענו שהדר צפויה לעבור שתי עקירות של השיניים הקדמיות שבקעו בתוך הפה בזוית לא נכונה, עם שורש חלש, והיו עם עששת. ד"ר רגב רצה לעקור את השיניים ובכך למנוע זיהום באזור בו צפויה להיות השתלת העצם, כדי שתיקלט בצורה המיטבית מבחינתו.
העקירה עברה בהרדמה מקומית. טלטלה רגשית נוספת שהדר נאלצת להתמודד איתה, וגם הפעם צולחת אותה כמו שרק היא יודעת. חודש עובר, מגיעים לביקורת, וד"ר רגב אופטימי. אזור העקירה החלים לשביעות רצונו, והשיקול של צורך בפלטה מקומית באזור העקירה, מבחינתו, יורד מהפרק. הוא מבקש מאיתנו שנגיע לחוות דעת נוספת במחלקה האורתודנטית של "הדסה עין כרם", כדי לשמוע לדעתם. לפעמים נדמה לי שהרכב שלנו נוסע מחריש לירושלים כטייס אוטומטי...
בסוף חודש יוני הגענו לפגישה נוספת עם ד"ר רגב ודיברנו על תאריך לניתוח. מבקשים לעבור את תקופת בין המצרים (י"ז תמוז עד ט' אב) שהשנה תפסה את חודש יולי, מוכנים לזה שיום הניתוח בבית-החולים הוא יום חמישי, ומגיעים ל- 6 באוגוסט.
ב-24 ביולי נקבע לנו טרום ניתוח. בדיקה, טפסים ובלי שיחה עם מרדים כי יש קורונה...
מתייעצת עם הומיאופת ומקבלת את ההמלצות שלו, דואגים מי יהיה בבית עבור הילדים ביום חמישי כמעט יום שלם, מתארגנים על דירה צמודה לבית-החולים לקראת השבת שתבוא עלינו לטובה. קצת שיחות נפש עם הדר, מחבקת אותה ומצמידה אותה אליי, קצת שיחות לנפש שלי עם חברות שמחזקות, וכל מה שאני רוצה זה להיות כבר אחרי. לא מוטרדת ממה שצפוי, ממה שיהיה, רק רוצה לראות את הדר אחרי הניתוח.
ב-4 באוגוסט מקבלים את העדכון האחרון לקראת הניתוח: להגיע ביום חמישי, 6 באוגוסט, בשעה 8:00. צום מאוכל החל מחצות, שתייה רק עד 6 בבוקר. הניתוח מתחיל ב-9:00. הידיעה שאנחנו לא מתאשפזים יום קודם תפסה אותי בהפתעה. כמה נשמתי לרווחה כשהבנתי שהרווחנו עוד יום בבית. הידיעה שעד עכשיו הכל מאוד מדויק בזמנים ב"שערי צדק" קצת הטרידה, כי היה לי ברור שאם מישהו יעכב את הניתוח זה אנחנו.
בוקר יום חמישי. מבקשת מיועד שיתפלל באוטו... בדרך. הדר בזמן הזה צופה בסדרה שלה במחשב. שקטה. לא מדברת. 8:30 מגיעים לבית-החולים והטלפון הצפוי "איפה אתם?" תופס אותנו בכניסה למחלקת כירורגית ילדים. כל מה שהדר החזיקה בבטן עד לאותו רגע התפרץ ברגע עם דמעות. בבית-החולים מזרזים אותנו, והדר נעצרת. מתקשה להתלבש בבגד המקומי, מתעלמת מהסביבה, מחבקת אותי ובוכה.
9:00 נכנסים למבואה של חדר הניתוח. פוגשים מרדים אחד, פוגשים את ד"ר רגב. אינסוף שאלות טכניות עליהן אני עונה כמו רובוט, חיבוק חזק להדר, מבקשת מד"ר רגב שיעשה ויצליח. עד שכולם נעלמים לחדר הניתוח. אני יוצאת לחדר ההמתנה ומחכה. 9:15 יועד מצטרף אליי. שותק. שואלת אותו - נרדמה? אומר לי כן. שאלו אותנו איך רוצה את ההרדמה, הדר ביקשה מסיכה לפנים, ויצאתי כשהיא רדומה.
בשעה 14:55, בזמן שיועד מסתובב לו מול מסך ההמתנה ואני יושבת על הספסל בצד, תחושת מחנק עוברת לי בגרון, שזכורה לי מהניתוח האחרון שהדר עברה. אני צועקת ליועד שהיה מרוחק ממני - זהו נגמר הניתוח. שואל אותי איך אני יודעת, אני עונה לו אני יודעת. עוברות שתי דקות והוא מקבל הודעה בנייד שהדר הועברה לחדר התאוששות. המסך גם מתעדכן. ויועד מסתכל עליי ושואל שוב - איך ידעת??
שתי דקות נוספות עוברות וד"ר רגב יוצא אלינו. מסתכל עלינו, שואל - אתם בסדר? ואני, שמופתעת ממנו בכל פעם מחדש, עונה לו - עכשיו כן. מעדכן אותנו שהניתוח עבר מבחינתו מעולה, בדיוק כמו שתכנן, שהדר התעוררה ושניכנס אליה, אבל לא ביחד. שואל מי נכנס? יועד מסתכל עליי, כמו מסמן לי, תיכנסי, ואני עונה לו - יועד נכנס, אני צריכה לנשום. הרגשתי בבטן כמה יועד צריך לראות את הדר. נדירות הפעמים שראיתי אותו לא שקט...
עוברות 20 דקות, יועד ואני מתחלפים. נכנסת, רואה את הדר ישנה. מורידה לה את מסיכת הקורונה מהפה והאף וזועמת על כך בלב, מתקשה להתמודד עם ההתנהלות של חדר ההתאוששות, קוראת ליועד שיחליף אותי וסומכת עליו שהוא ידע...
16:30 עולים למחלקה. אותה מחלקה שקיבלה אותנו בבוקר - כירורגית ילדים.
הדר ישנה, אנחנו נושמים. מבחינתנו החלק הקשה מאחורינו.
יום שישי, הדר קצת יותר ערנית, אך בעיקר ישנה. ד"ר רגב מגיע לבקר, בודק, אופטימי וזהיר כהרגלו. מיידע שצפויה נפיחות בפנים שתעלה, ותתחיל לרדת מיום ראשון. מעדכן שיגיע למחרת. בשבת. שוב מופתעת. מההיכרות שלי עם הרפואה בארץ זה לא מובן מאליו שרופא מגיע בשבת.
הדר לא מסכימה להצטלם ואני מכבדת את הרצון שלה. מדי פעם במעבר שלה ליד המראה בשירותים היא מתחילה לדמוע. אני רואה פנים קצת נפוחים, לא מעבר, היא כנראה רואה הרבה יותר.
בערב, קבלת שבת, ואנחנו יחד כל המשפחה ברחבה שמחוץ לבית-החולים. הדר יושבת על כיסא גלגלים כשהאחים שלה סביבה בעיקר רוצים לחבק אותה. שואלים שאלות ומאוד רגישים כלפיה. המזמור שהוא כנגד היום השישי מתחיל עם "מזמור לתודה הריעו לה' כל הארץ" ובהמשך שלו שש מילים שמקבלות משמעות חזקה יותר במקום ובזמן ששרנו אותן - "קול ה' בכח קול ה' בהדר". באותה נקודה אני כבר יודעת שהשבת שכל-כך חששתי ממנה בימים שלפני הניתוח, היא השבת שתיתן להדר ולי את הכח שאנחנו צריכות.
יום שבת בבוקר, הדר ערנית. מצליחה ללכת קצת יותר. משחקות יחד משחקי קופסא. ד"ר רגב מגיע ב-8:30. בודק, מנקה את הפה. חיובי כהרגלו.
המשפחה שוב יחד לקידוש בוקר משותף, בפינה קטנה מחוץ לבית-החולים. אישה שעוברת לידינו, עוצרת ואומרת לנו כמה טוב לראות אותנו ביחד, כמה שמחה אנחנו מקרינים. מנוחת צהריים קלה ונפגשים שוב בחוץ לסעודה שלישית משותפת והבדלה. השבת יוצאת, שבוע חדש מתחיל.
יום ראשון. צילום פנורמי נוסף, ד"ר רגב בודק, מנקה. מספר לנו שוב על הניתוח, עונה לנו על שאלות שצצות ואומר שזמין לכל שאלה שתהיה לנו. מוודא שוב שיש לנו את הטלפון הנייד שלו. משתחררים הביתה.
הרצון של הדר לחזור הביתה, מתחלף עם "אני רוצה לאכול". כל יום שעובר יותר טוב מקודמו. משתתפים באירוע משפחתי. השבוע עובר במהירות ואני לא מבינה איך כבר עבר שבוע מיום הניתוח. חברות מגיעות לברך ומחממות, לא רק להדר, את הלב. חיצונית אין זכר לניתוח.
לפני שבועיים הדר התחילה פרק חדש בחיים שהשיא שלו יהיה היקלטות העצם, בקיעת השיניים והתחלה של טיפולים חדשים.
בעוד חודשיים הדר תחגוג 11 ומתחילה את שנת בת-המצווה. עבורנו ועבורה יהיה לפרק הזה משמעות גדולה המחברת בין חוויות הילדות להתבגרות.
* תמונה שהדר צילמה ושלחה בקבוצה המשפחתית.