19 בפברואר 2013

אל הלא נודע

חשבתי שהפעם הבאה בה אתיישב לכתוב תהיה אחרי הפגישה עם פרופ' אייזנבוד והצוות הרפואי של רמב"ם.

נקבעה לנו פגישה בסוף החודש, וכבר יותר משבועיים אני מסתובבת כמו עם משקולת בבטן. שגרת היומיום שלי קצת מצליחה להשכיח ממני מחשבות מטרידות, אבל בלילה, כשהעייפות אמורה להשתלט עליי, אני מוצאת את עצמי ערה שעות נוספות. ערה עד מאוחר ומתעוררת מדי מוקדם. היום זהו הבוקר השלישי ברציפות שאני ערה כבר מהשעה 04:00. אני כבר לא מדברת על הרגלי האכילה שלי, סימן ברור לזה שאני בלחץ. והסבלנות שבקלות פוקעת. כבר נתתי לזה שם - עצבים רופפים...

אני לא באמת יודעת מה יכול להטריד אותי בעוד פגישה עם צוות רפואי - כי הרי מדובר "רק" בהכנה לקראת מה שצפוי לנו בטיפול הבא. צפוי לנו? בעיקר צפוי להדרי, אבל אני כאמא שלה, המשמשת לה כמגן אנושי בכל תחום בחיים, מרשה לעצמי לדבר ברבים, כי אני מרגישה שזה בעיקר צפוי לה ולי.

ושוב תחושת הבטן הזאת שאני לא באמת יודעת לקראת מה אנחנו צועדות, וההרגשה שלא משנה מה - גם את זה נעבור בדרך הטובה ביותר, עם הרבה חום ואהבה. אבל הדרי היא כבר יותר מבובה שניתן להעביר מיד ליד. מדובר, כידוע, בילדה דעתנית ועקשנית עם רצונות ועקרונות, ואם פתאום היא תחליט שלא? אז לא? או אולי כן, בכח? אולי הצוות לא יהיה חביב ונחמד לקראת ילדה בת שלוש וקצת, ואמא רגישה מדי שבקלות דומעת לפעמים גם משטות? אפשר לקום וללכת ולחפש משהו אחר, או שנאבקים בשיניים ומתעלמים מהערות שלפעמים כל-כך קשה לספוג? ולמה לחשוב שיהיה לא טוב???

אולי כי המילים שמהדהדות לי בראש הן "ניסיון לפלטה", מאז אותה פגישה בבית החולים "מאיר" עם הצוות, וניסיון אחד כבר עברנו ולא בהצלחה. אולי כי אני באמת פוחדת ממה שעוד יהיה.

בשיחה האחרונה שלי עם שירי ניסינו יחד להבין מה בעצם כל-כך מטריד אותי ואותה. אני לא הצלחתי בקול להגיד. להיפך - הרגשתי צורך ברגעים מסוימים לברוח מהשיחה הזאת ולעבור לנושאים אחרים, וזה לא קרה במודע. אחרי שסיימנו הבנתי שזה מה שעשיתי. אני יודעת שלא תמיד קל לי לתמלל בעיות, אבל כשאני כן מצליחה זה כשאני יודעת שאני באמת מוכנה לנסות.

אני לא רוצה להבין מה מטריד אותי. אני לא רוצה ליצור לעצמי מחשבות שווא. אני פשוט רוצה להיות אחרי הפגישה. ליתר דיוק, בזימון מבית-החולים היה כתוב "בדיקת רופא". אני יודעת שיהיו הרבה דיבורים, יותר מכל דבר אחר, אבל עדיין - לא מדובר במשרד ולא מדובר בבית קפה. מדובר במרפאת פה ולסת בבית חולים שאני כבר די מכירה, למרות שעבר לא מעט זמן.

תמיד מתנגן לי שיר בראש כשאני כותבת, והפעם דני סנדרסון מתאר את זה מאוד מדויק מבחינתי: "אין לדעת מה יהיה, אין לדעת מה נראה, כל אחד מרחק מודד היכן שהוא עומד". בניגוד לשיר המקורי, הלא נודע מבחינתי הוא טוב, אין מבחינתי את אפשרות בחירה בין טוב או רע. אך הלא נודע הוא מעומעם ולא ברור, אז בינתיים רק המחשבות משתלטות לי על הלילה ובמשך היום פשוט מונחות כמו משקולת בבטן.

נכון שכבר כתבתי ואפילו הזכרתי את אותו עמוד ענן שלכאורה מרחף מעליי. הפעם אני מרגישה שזה קצת אחרת. הגנה בטוח יש לי, אבל הפחד מתעצם. המחשבה וההבנה שאני כאילו יודעת מה הולך לקרות החל מהשבוע הבא. אני נשענת על ידע קודם, לא חיובי ומאוד מתסכל. הנתונים אז היו לגמרי אחרים. אני בטח אפילו לא מכירה את הרופאים. אני לא באמת יודעת - וזה הפחד ששולט בי. ומותר לי לפחד ומותר לי גם לבכות. מדי פעם אני משכנעת את עצמי שגם צריך להודות שרק עם זה אנחנו מתמודדים. בזה אני נכשלת כי מה לעשות שכל אחד מרחק מודד מהיכן שהוא עומד...

נשאר לי רק שבוע וקצת לנסות אולי להבין מהו הלא נודע, אם כי די ברור לי שגם אז הוא לא יהיה כל-כך נודע.