27 בספטמבר 2012

על הפנים


אחד הדברים שיכולים לעצור לי את הנשימה, לגרום לי לנשום בקול, לקטוע לי חשיבה צלולה ולגרום לי לאלם (ומי שמכיר אותי יודע שתמיד יש לי מה להגיד) זה לראות את הדרי נופלת. או מועדת. או בסכנת נפילה.

זה התחיל כבר מהיום שנולדה. העצות להניח תינוק על הבטן, בשביל שילמד להחזיק את הראש, גרמו לי לחשוב פעמיים עם הדר. המחשבה שהראש יישמט לה על הרצפה/המזרון והפרה-מקסילה תיפגע ותתחיל לדמם הטרידו אותי. הפרה-מקסילה שהייתה דבוקה לה לאף בצורה מסובבת כלפי מעלה יצרה מצב שהחלק החשוף הוא זה שאצל כל אדם אחר הוא החלק הפנימי של השפה. אזור מאוד רגיש, מלא רקמות רגישות, שמדמם בקלות מכל מכה.

אמנם לא נמנעתי לחלוטין מלהניח את הדרי על הבטן בימיה הראשונים על-מנת שהראש יתרומם, וניסיתי להתכחש למחשבה שהדבר מטריד אותי. עד למכה המדממת הראשונה. אמנם היא לא הייתה מכה בקנה מידה מזעזע, אבל לי היא גרמה לטלטול נפשי...

סביר להניח שלכל אמא, טרייה או ותיקה, יש רמת חרדה משלה בנוגע לנפילות של ילדיה (אבות בעיניי יותר חסינים או סתם אדישים מדי), ולא משנה גילו של הזאטוט. הרי ככל שגדלים רמת הסכנה משתדרגת. אחרי שהבכורה שלי קצת גדלה הבנתי שהבהלה שלי מכל נפילה שלה לא מועילה לאף אחת מאיתנו, אלא רק יוצרת פחד מוגבר. הבטחתי לעצמי שעם הילד השני אני אתעלה על עצמי ואתגבר על רמה אחת, לפחות, של חרדה.

לא הכינו אותי לעובדה שהילדה השנייה תהיה עם שפה שסועה ועוד דו צדדית. לשמחתי, מן הסתם, העובדה הזו לא עצרה את ההתפתחות המוטורית של הדר, להפך. כנראה בשביל ללמד אותי לקח לחיים, היא הראתה לי שאני אולי עסוקה במחשבות על התפתחות ומכות בפנים, אבל המטרות שלה ברורות ומשמעותיות. בגיל שמונה חודשים הדרי נעמדה, ובגיל כמעט 11 חודשים התחילה את הצעדים הראשונים שלה לבד.

אני כותבת את המילים האלה יום לפני ערב יום הכיפורים. בדיוק היום בו הדרי נכנסה לניתוח הראשון שלה לתיקון השפה. ח' תשרי תשע"א (15 בספטמבר 2010) - לפני שנתיים. הדרי הייתה בת 11 חודשים וכאמור מנסה את מזלה כהולכת רגל טרייה. תחשבו מה ניתוח שכזה, מעבר לרגישות של האיזור המנותח, גורם לזאטוטה עצמאית כל-כך.

שירי ואני ציינו כבר שתינוק יוצא מניתוח עם סדים לידיים בשביל למנוע ממנו לקרב את הידיים לאיזור הפה ולפגוע בתפרים. כשמדובר בגיל ארבעה-חמישה חודשים זה טוב ויפה, כשמדובר בגיל 11 חודשים זה כבר לא ממש משנה, בייחוד אם הזאטוטה הולכת.

השבוע הראשון, ברובו, היה על הידיים, ומדי פעם כשהנחתי את הדרי היא רק רצתה להיות בקרבתי, בישיבה או בשכיבה. אני, כפי שציינתי, לא השתמשתי בסדים לידיים מרגע סיום הניתוח והנחתי אותם בצד למזכרת (עם הזמן המזכרת צרמה לי בעין וזרקתי אותם). הדרי הייתה מודעת לעצמה ואני סמכתי עליה ועליי.

בשבוע השני, כשבהחלט ניכר שינוי משמעותי בתהליך ההחלמה מהניתוח - הדרי נזכרה שהיא גם יודעת ללכת. אמנם לא היה לה קל כי היא עדיין הייתה חלשה וכואבת, אבל לא היה לה אכפת לנסות. מצד אחד שמחה גדולה, מצד שני רמת החרדה עלתה שלב.

פרופ' רוזנברג ציין והדגיש כמה פעמים - לאחר הניתוח, להשגיח על הזאטוטה ככל שניתן. התפרים רגישים ואם חלילה ייפתחו או ייפגעו, מעבר לעובדה שהאיזור ממילא מדמם ורגיש, הפגיעה בתפרים תשאיר צלקות הרות גורל. שבוע וקצת לאחר הניתוח והדרי מתחילה לזחול - ואני איתה. ברקע נמצאת גם אחותה הגדולה, שבאותם ימים הייתה רק בת שלוש, מה שללא ספק לא הקל על הנפש העדינה שלי...

הדרי נעמדת ואני נושמת בכבדות. הדרי הולכת שניים, שלושה צעדים, ואני - לא רק שלא נושמת סדיר, גם שומרת על כושר בלהיצמד אליה ולתפוס אותה על כל נפילה או סתם התיישבות. הכל רק בשביל שהתפרים, חס וחלילה, לא ייפגעו.

לידע כללי, תקופת הגלדים המחלימים מהניתוח ארכה כמעט חודשיים. נצח במונחים של אמא דואגת. בסוף גם התקופה הראשונה הקשה עברה. איך לא צצו להן השערות הלבנות? אין לי הסבר, למעט העובדה שכאן הגנטיקה משחקת לטובתי...

גינות שעשועים היו גם אתגר לא פשוט שהצלחתי לעבור, ואמנם התקופה הקריטית שלאחר הניתוח הראשון והתפרים שהתאחו כבר מאחורינו, אבל שסע זה שסע, משאיר צלקות, בעיקר אצל אמא. היו נפילות, ולמזלי הרב, טפו טפו, הדרי נוחתת כמו חתול, אם לא על הרגליים אז על הידיים ועוצרת את ההשתטחות על הפנים במיומנות מרשימה.

עשרה חודשים לאחר הניתוח הראשון, הדרי עוברת ניתוח נוסף, עם אותן אזהרות בנוגע לתפרים ואותה חרדתיות אמהית. ההבדל היחידי הוא שהדרי בת שנה ותשעה חודשים - הולכת רגל מנוסה ואתגרית במיוחד. ילדים לא תמיד מודעים לסכנה, אבל הדר אוהבת לחיות את הסיכונים. ושוב סף החרדה עולה שלב, אבל גם את התקופה הזאת צלחתי עדיין בלי השערות הלבנות.

אך את הנפילה של הדרי, כמה ימים לפני ערב חג הפסח של 2012, אני לא אשכח.

נסענו בהרכב משפחתי להכין מצות. חוויה מיוחדת (וארוכה) כשהיא נערכת באופן הלכתי מדוקדק. הנסיעה הייתה בערב, נסיעה לא קצרה ועם שלוש בנות באוטו, חדור המוטיבציה היחידי שנשאר להכנת המצות היה יועד. לשמחתן של הבנות, המקום היה גדוש ילדים קופצניים. ילדים רצים, קופצים, נעלמים וצצים, ואני עם תינוקת בת חצי שנה במנשא, משגיחה על עוד שתיים המשתלבות יפה באווירה. יועד, חדור המוטיבציה, מכין מצות.

לא חלפו 10 דקות מהרגע שיצאנו מהאוטו וקפיצה אחת יותר מדי של הדרי גרמה לה להשתטח עם הפנים על הרצפה. הצעקה "הדרי" שצעקתי אמנם לא נשמעה בהמולת מצוות המצה, אבל היא הייתה עוצמתית, ולאחריה נעתקה לי הנשימה מכמות הדם שזרמה מתוך הפה. המכה לא הייתה חזקה מאוד, אבל מספיק היה נים שנפגע קלות - והדם זרם בלי סוף. הנה הפחדים שלי מתממשים לנגד עיניי.

להדרי יש רמת כוח סבל יחסית גבוהה. היא לא בוכה מכל מכה שתיראה לי כואבת, ובמקרים שהיא פורצת בבכי אני יודעת שמדובר בכאב של ממש. הבכי באותו ערב לא נפסק. אני מניחה שכאב לה, אני מנחשת שהדם שזלג לא תרם לה לרוגע, שלא לדבר על האמא ההיסטרית שלה, שכבר לא ידעה מה לחשוב (האבא אמנם נרתם לעזרתה, אך שוב לא נראה שהתרגש מדי). לאחר שהדרי נרגעה קצת ואני התעשתתי, עשיתי בדיקת "כל השיניים בפה", לוודא שלא נשברה בטעות שן, והדרי מצידה חזרה לשחק...

אני די מנסה להתעלות על עצמי ולא להיות "לחוצה" מדי עם הבנות בגינות השעשועים ובכלל.

צעקת ה"לא לרוץ" תקפה לכל אחת מהבנות שלי, אבל איכשהו עם הדרי אני תמיד מדמיינת את הנפילה ישר "על הפנים". זה לא תמיד עוזר, וילדים רצים, משתוללים ונופלים ואחרי הכל אני אומרת על זה תודה. אני הרבה פעמים מנסה להתכחש לעובדה שהן משתוללות, מטפסות, רצות ומתגלגלות, הרבה פעמים מעדיפה שלא להסתכל, כאילו זה לא קורה, נותנת ליועד לקחת אותן לגינה, לבריכה וכדומה, בלעדיי, רק בשביל שאני לא אדע מה קורה שם בפועל, כי יועד טוען ממילא שהן תמיד נופלות רק כשאני איתן (הוא די צודק), ומנסה לתת להן, ולהדרי בפרט, להתחשל.

ליתר דיוק, אני נותנת לעצמי להתחשל ולהתמודד.

19 בספטמבר 2012

אצלי הכל בסדר

הרבה קולות רקע שמענו במהלך ההריון עם הדרי.

מהקולות המתלחששים, לרגע לא שמעתי את הביטוי הכל-כך אופטימי, "יהיה בסדר". להיפך - התחושה מהם הייתה שאם כבר יהיה משהו, הוא בטח לא יהיה בסדר. התלחששות כשמה כן היא - אף פעם לא בקול, ותמיד הייתי מקבלת את ה"לא יהיה בסדר" כמו בום לפנים.
 
לא הרבה קרובים ידעו במהלך ההריון על השסע בשפה, אבל בהחלט אפשר לספור אותם על כף יד, שזה מספיק, אני מוכרחה להודות. מסיבה שעד היום לא ברורה לי, השסע בשפה של העובר שלי הביא לדמעות גורם שלישי.

אני לא זוכרת את עצמי בוכה במהלך ההריון, מתעצבנת כן, אבל לא בוכה. אין לי מושג אם מדובר במשהו אישיותי, אני מניחה שכן, אבל ההריון עם הדרי גרם לי להיות יותר עצבנית כלפי הסביבה, שלא באשמתה, לא ידעה לתמוך. הרבה עצות לא רלוונטיות קיבלתי והרבה "דמעות של מאחורי הקלעים" ספגתי, ולצערי אף פעם לא שמעתי את הביטוי הכל-כך פשוט ושגור אצל רבים מאיתנו - יהיה בסדר. כאילו פקפקו בי, באמונה שלי וברצונות שלי.

יאמר לזכותו של יועד שהוא עשה את עבודת ה"יהיה בסדר" מאוד בפשטות. הבקשה שלו הייתה אחת - לא לגשת לאינטרנט. לא לחפש ברשת את המונח "שפה שסועה/חך שסוע". יועד הוא לא איש מחשבים. אמנם הוא נעזר במחשב רבות, אבל בניגוד אליי, שמגיל שמונה-תשע מודעת לקיומו של המחשב בבית, הוא לא "חי" את המחשב עם היתרונות והחסרונות שלו. בקשה שכזאת ממני, במקרים רבים, יכולה להיתפס כבלתי אפשרית (מעבר ללא הגיונית), אבל הפעם הסכמתי איתו ואין לי מושג אפילו איך זה קרה. הריון שלם בלי גוגל על "שפה שסועה/חך שסוע". והיום אני אומרת, מה חשבתי לעצמי...

ההריון ברובו היה מלווה בתחושות בטן של מה נכון לעשות. תחושת הבטן הראשונה שלי הייתה בכלל שמדובר בבת. לא בדקנו את מין העובר, למרות הסביבה הרפואית שדרשה. ציינו בפנינו שמדובר במום שכיח בקרב בנים, וכשמדובר בבת, לרוב, המום מלווה בתסמונות נוספות. רופא "נחמד" אחר טרח גם לציין שבנות יותר עסוקות בדימוי הגוף ושהורים רבים בוחרים הפסקת הריון כשמדובר בבת. ליועד ולי היה ברור שזה בכלל לא משנה. היצור החי שבתוכי נושם ובועט (ובעיטות מהדרי הרגשתי כבר משבוע 15, שלכשעצמו היה נראה לי חריג, אבל אז בכלל לא ידענו שמשהו לא בסדר) - וזה מה שקובע. בן או בת - נשאיר למי שזה באמת מעניין אותו. וחוץ מזה, אנחנו הרגשנו שלא משנה מה, "יהיה בסדר", וכנראה זה מה שבאמת קובע.

פיתחתי עצבים מברזל במהלך ההריון, וכל מי שנתקל בהם חשב פעמיים להבא אם להעיר או להאיר. עצות לא עניינו אותי, רציתי רק שיקשיבו לי. הרופאים לא עשו את זה אז לפחות שהסביבה תעשה את זה, וברור לי שזו הייתה בקשה לא פשוטה הודות לעידן האינטרנט שבו בזכות "גוגל" כל אחד חושב שהוא באמת יודע. כי מה לעשות שלפעמים ידע ורגשות יכולים להתנגש.

באותה תקופה ניסיתי להמשיך לנהל אורח חיים רגיל לחלוטין - לגדל את הבת הבכורה שלנו, להמשיך לעבוד ולהמשיך כאילו הכל כרגיל עם בדיקות ההריון. פקעת העצבים שלי התמלאה מיום ליום. נהייתי פחות ידידותית לסביבה, בייחוד לסביבה שכל מה שרצתה לעשות זה "רק" להפנות את תשומת לבי לדברים ש"אולי" לא ידעתי.

ניהלתי הרבה שיחות נפש עם חברה טובה אחת במהלך כל ההריון. נועה הקשיבה לי. היא בכלל הייתה בתחילתו של ההריון הראשון שלה כשאני נחתתי עליה עם עודף מידע רפואי, אבל על פני השטח נראה היה שהיא לא התרגשה מזה (נועה היא לקוחה נאמנה של "אינפומד", מדי פעם היא טוענת שהיא כבר רופאה מוסמכת בזכות האתר הזה שאני אישית לא ממש מכירה), כשברור לי שהיא עשתה את המחקר האישי שלה על על השסע באותה תקופה. נועה באמת הקשיבה לי. השיחות הארוכות שלנו באותם ימים היו מסתיימות תמיד ב"איך נקרא לו/ה", כשזה בשורה התחתונה הדבר הכי חשוב במהלך כל הריון - למצוא שם לילד. השיחות האלה גרמו לי להרגיש שהכל תקין והכל נורמאלי ומה שחשוב באמת זה השם. לא משנה איזה רופא מנסה לשכנע איזו בדיקה לעשות. למרות שלא שמעתי את זה בקול ידעתי שהכל בסדר.

בניגוד אליי, שחשבתי שאם אשתף כמה מקרוביי על ממצאי בדיקות ההריון הדבר יקל עליי, יועד החליט שהוא לא מספר לאף אחד. לו היה ברור שהדבר יוביל להיסטריה מיותרת.

באותם ימים גם התלבטתי ארוכות אם לשתף את דודה שלי בממצאי בדיקות ההריון. דודה שלי היא אישה מיוחדת להפליא. סם הרגעה טבעי לגוף ולנפש. דודה שלי היא שילוב של רציונאל ורגש, ובמקרה של הריון שכזה מדובר בשילוב מנצח. במהלך החיים שלי אני מתקשרת אליה לא מעט ותמיד רק בשביל להירגע ולדעת שהכל בסדר. אין לי הסבר הגיוני למה לא עשיתי את זה במהלך ההריון עם הדרי, זה היה מקל עליי, מרגיע אותי ומשחרר אותי מהביקורת של הסביבה. אני מניחה שלא עשיתי את זה כי גם אני פחדתי באיזשהו אופן. ממה פחדתי? לא יודעת, אולי מהרציונאל. היום ברור לי שאם יש מישהו שאני יכולה לסמוך עליו במהלך הריון שכזה, רק בשביל להירגע, זו דודה שלי. אני מניחה שלכל אחד ישנה "הדודה המיוחדת" שלו.

כשהדרי נולדה התקשרתי לבשר בשמחה גדולה לאמא שלי שיש עוד נכדה לשושלת ושאין בכלל שסע בחך, אבל שתיסע בכל זאת לקנות "הברמן" (נתתי הנחיה מאוד ברורה שעד ללידה לא קונים כלום כלום כלום). אל השמחה הגדולה על הולדת הנכדה התווספה העובדה שהחך שלם והכל בסדר.

יועד התקשר בשמחה גדולה לאמא שלו לבשר שנולדה לה נכדה. עם שפה שסועה. ההלם הראשוני של השיחה היה ניכר בפניו של יועד, אבל ההתאוששות הייתה מהירה, יחסית, אני חייבת לציין. אבל גם אז, עדיין, לא שמעתי מאף אחד את מה שכל-כך רציתי לשמוע - "יהיה בסדר".

הפעם הראשונה ואולי היחידה ששמעתי את מילות העידוד, שכל-כך חיכיתי להן בלי להיות מודעת לכך שאני מחכה, הייתה לאחר הניתוח הראשון של הדרי. "אני מעריצה אותך על הכח שלך ועל האומץ שלך". הטפיחה על השכם שכל-כך רציתי לקבל, ומחמותי. אני לא באמת מרגישה גיבורה על שיש לי את הדרי, אבל בהחלט מרגש לדעת שיש מישהו שחושב שזה מעשה של גבורה. המשפט הזה מבחינתי הוא תחליף לכל "יהיה בסדר" שלא שמעתי עד אותו יום. אם חמותי מעריצה אותי על הכח והאומץ - דיינו.

מאותו יום הבנתי שתחושות הבטן שלי נכונות, שאני פועלת נכון והכל רק לטובתה של הדרי. אם רוצים לראות בזה אומץ וכח - עוד יותר טוב, אם פשוט רוצים להאמין בי ולסמוך עליי שאני פועלת נכון, גם בלי להגיד בקול - זה מספיק טוב מבחינתי. אולי הייתי צריכה להשתיק בקול את הקולות המתלחששים, משהו בסגנון "די, מספיק, תסמכו עליי, אני לא באמת צריכה עצות אם אין משהו טוב להגיד". או אולי "קולות מתלחששים" זה עוד משהו שעוברים בהריון לא שגרתי שכזה וגם את הגלולה הזו צריך לבלוע.

גם היום לא תמיד קל, אמנם עניינים יותר טכניים כמו בירוקרטיה, אבל גם פה אני לא שומעת קריאות עידוד. אותן קריאות שחסרות לפעמים למי שנאבק בשיניים לקבל את שמגיע לו. בת דודה שלי אמרה לי לא מזמן - אם אין לך משהו טוב להגיד אז רק תקשיב. הלוואי שכל אחד יוכל לאמץ לעצמו את המשפט הזה ולנוע הלאה לטובת אותו אחד שלפעמים נלחם בטחנות הרוח. כי אני בטוחה, בסופו של דבר, שכל אמא תתרגש לשמוע "כל הכבוד" או סתם "יהיה בסדר" על המאמצים הנפשיים שהיא חווה - כאמא.

12 בספטמבר 2012

החלמה מניתוח שפה וחך

בהמשך לפוסט הקודם, "לקראת ניתוח ואחריו", אתמקד כעת בתקופת ההחלמה מניתוח השפה או החך.

ראשית חשוב לציין כי לכל מנתח מדיניות משלו לגבי תקופת ההחלמה. ישנם מנתחים שדוגלים בלא לגעת כלל במקום, לא להזיז ואפילו לא להרטיב, ואילו אחרים דווקא מעודדים חזרה לתפקוד מלא של הפה כבר כעבור יום או יומיים, מבקשים שהתינוק יחזור לאכול כרגיל (אפילו לינוק!) ואפילו מבקשים מההורים לעסות את המקום. הדבר תלוי גם בסוג התפרים, כי יש מנתחים שמשתמשים בתפרים שאחר כך צריך להגיע להוריד אותם ואילו אחרים משתמשים בתפרים עדינים יותר שנמסים מעצמם. לכן, אם אתם מודאגים מהשאלה מה יקרה אחרי הניתוח, כדאי קודם כל לברר עם המנתח מהן השיטות שלו ואילו מגבלות יהיו לתינוק שלכם בתקופת ההחלמה.

אנחנו עברנו את כל הניתוחים אצל פרופ' רוזנברג ולכן נספר עליו. פרופ' רוזנברג, ששמו הולך לפניו וכבר רבות נכתב גם כאן עליו כמנתח מעולה, משתמש בתפרים שנמסים מעצמם, ובמשך תקופה של כשבועיים אחרי הניתוח יש מגבלות משמעותיות: אסור ששום דבר ייגע בכל אזור התפרים, עד שהתפרים נמסים מעצמם וכל הגלדים יורדים לבד. כך, לשיטתו, ההחלמה היא אידאלית והאיחוי של הצלקות יהיה הטוב ביותר שניתן לקבל.

אצל תינוק קטן, הפה הוא מרכז החיים. התינוק יונק או שותה חלב בבקבוק, מוצץ אצבע או מוצץ כדי להירגע, מכניס כל דבר לפה כדי ללמוד על העולם וכמובן גם שוכב על הבטן, מתגלגל ומתהפך. לכן מגבלות כאלה נראות כמעט בלתי אפשריות, ותקופת ההחלמה יכולה להיראות כמו נצח.

הדבר הכי חשוב שאני רוצה לכתוב כאן בהקשר הזה הוא: אל תתייאשו! זה אמנם שלב קשה אבל אפשר לעבור את זה. הכי חשוב שתהיו שם בשביל התינוק שלכם, שמתאושש מניתוח מאוד משמעותי, ופשוט תעברו את זה ביחד איתו. יכול להיות שהוא יצטרך להיות הרבה על הידיים, יכול להיות שכל שגרת ההאכלה וההרדמה תשתנה בתקופה זו, יכול להיות שהוא יהיה אומלל. אבל זה יעבור. ואתם ההורים, מלבד תמיכה עצומה בתינוק שלכם (וגם זה בזה), תצטרכו לחשוב על פתרונות יצירתיים, איך לעקוף את המכשולים החדשים (והזמניים), איך לעזור לתינוק לאכול ולהירגע - וזכרו, אתם בתהליך של החלמה וההתחלה היא הקשה ביותר, יום-יומיים ראשונים עלולים להיות ממש ממש קשים, אבל לאחר מכן תראו שעם כל יום שעובר, עם כל שעה שחולפת, המצב משתפר באופן משמעותי.


סדים על הידיים

כזכור, כבר בטרום ניתוח התאימו לתינוק סדים לקשירה סביב המרפקים, כדי למנוע ממנו לכופף את המרפקים ולגעת באזור הפה. התינוק ייצא מחדר הניתוח כשהסדים עליו ובשעות הראשונות שאחרי הניתוח כדאי להשאיר אותם, לפחות עד שהוא יירגע ולא ישתולל באופן שעלול לתת מכה לאזור שזה עתה עבר ניתוח. לאחר מכן, אם אתם איתו ומשגיחים עליו השגחה צמודה, כדאי לשחרר את הסדים, אפילו לפרקי זמן קצרים, ולאפשר לתינוק לכופף את המרפקים.

ככל שההחלמה תתקדם, תראו כבר לבד איך להמשיך, עם הסדים או בלעדיהם. יש הורים שמעדיפים להרגיש בטוחים ולהשתמש בסדים רוב הזמן וישנם כאלה שמרגישים שאפשר לסמוך על התינוק ורואים שהוא מרגיש לבד שלא כדאי לגעת באזור הפצוע. בכל מקרה, כדאי להפעיל היגיון בריא: אם אתם נעזרים הרבה בסדים, חובה להקדיש מדי פעם פרק זמן שבו תחזיקו את התינוק עליכם ותשחררו אותו מהם כדי שיוכל להפעיל את המרפק (נסו לדמיין את עצמכם במקומו ותבינו כמה זה מציק להיות כל הזמן עם ידיים ישרות). אם אתם מרגישים שאפשר לוותר עליהם, חשבו על כך היטב ואולי תבחרו כן להיעזר בסדים בסיטואציות מסוימות. ובכל מקרה, זכרו שכל העניין הלא נעים הזה הוא זמני ביותר.


שיכוך כאבים וטיפול תרופתי

התינוק יוצא מהניתוח עם תפרים באזור שהוא ללא ספק רגיש מאוד. בנוסף לכך, כל התפקוד היום-יומי שלו מערב את אזור הניתוח, למרות שלא נוגעים: השפה בהכרח זזה מעט בזמן האכילה ועם כל הבעה של הפנים; החך בהכרח משתתף בבליעת המזון. כך שבהחלט יתכן שהמקום יכאב, לפחות בימים הראשונים. הרופאים ידריכו אתכם כיצד לנהוג מבחינת משככי כאבים. יש להיצמד להוראות הרופאים ויחד עם זאת כדאי גם להפעיל את שיקול הדעת שלכם: אם אתם באופן עקרוני לא נוהגים לתת לילדיכם משככי כאבים, יתכן שזה הזמן לסטות מעט ממנהגכם; מצד שני, גם אין צורך "להפציץ" את הילד בתרופות, מאוד יכול להיות שאחרי יומיים-שלושה הוא כבר לא יסבול בכלל ולא יזדקק להן.

מבחינת תרופות אחרות - ישנם בתי חולים שנוהגים לתת אנטיביוטיקה כטיפול מונע אחרי ניתוחים מסוג זה. אם הילד שלכם לא מקבל אנטיביוטיקה, בהחלט יכול להיות שביום-יומיים הראשונים אחרי הניתוח יעלה לו החום, עקב ההתמודדות של הגוף עם השלכות הניתוח. זוהי תגובה טבעית של הגוף אך בכל מקרה כזה כדאי לעקוב אחר מצבו של התינוק ולהתייעץ עם הרופא המטפל.


האכלה

הנושא הכואב ביותר בהחלמה מניתוח הוא עניין האוכל. בהנחה שהמנתח הטיל עליכם מגבלות כפי שפירטתי כאן, כל שגרת ההאכלה תשתנה. אם התינוק ינק עד עכשיו, הוא לא יוכל לינוק ואימו תצטרך להמשיך לשאוב חלב ולשמור עבורו (בהנחה שהיא רוצה לחזור להניק אותו לאחר ההחלמה מהניתוח). אם התינוק אכל מבקבוק, בתקופת ההחלמה אין אפשרות לאכול ישירות מהבקבוק, כי אסור ששום דבר ייגע בפה - גם לא הפטמה.

מה עושים?

מאכילים בעזרת צינורית או בעזרת מזרק - כל דבר שהוא דק ויכול לגעת רק בזווית הפה מבלי לגעת באזור התפרים.

אנחנו באופן אישי קיבלנו הדרכה (בבי"ח מאיר) להאכיל בעזרת מזרק. אפשרות נוספת הייתה להלביש על קצה המזרק חתיכה של צינורית שמתאימה בגודל (במחלקה נתנו לנו את כל הציוד) וכך להאכיל. זה היה מעט יותר נוח מאשר רק המזרק, אבל עדיין כל הפתרון הזה היה פשוט סיוט: המזרקים נשחקים מהר, קשה לשלוט בקצב יציאת החלב מהמזרק לפיו של התינוק, והעיקר - אין רצף בהאכלה, כי כל הזמן צריך לעצור ולמלא את המזרק מחדש. לתינוק קטן שרגיל לאכול ברצף עד שהוא שבע זה מאוד מאוד מתסכל, ולהורה המאכיל זה כמעט בלתי אפשרי להחזיק את התינוק ביד אחת וביד השניה למלא כל הזמן את המזרק.

אחרי יומיים שבהם הרגשתי שאני מגיעה לתהומות הייאוש, עם המון חלב שנשפך וצרחות של אורי שהיה מאוד מתוסכל (ומאוד רעב), המצאתי פתרון שהיה עבורנו ממש הצלה: מכיוון שלקחתי מהמחלקה בבית החולים כמה סוגים של צינוריות לצורך ההאכלה של אורי, מצאתי צינורית אחת שהייתה דקה במיוחד, שחתכתי ממנה חתיכה קטנה והשחלתי אותה דרך הפטמה של הבקבוק. כעת החלב יצא מהפטמה אל הצינורית ומשם נזל החוצה. כיוונתי את הצינורית לזווית הפה של אורי ובתנועות סחיטה קצובות הצלחתי להאכיל אותו ברצף ובקלות. אורי שמח לראות את הבקבוק המוכר וחזר לאכול, וכעת, מכיוון שהוא כבר לא היה רעב, הוא יכול היה להיות הרבה יותר רגוע ולישון יותר טוב - וההחלמה התחילה להתקדם.

שימו לב, אם אתם משתמשים בבקבוק הברמן, חשוב מאוד במצב זה לוותר לגמרי על השסתום שבין הפטמה לבקבוק (העיגול הצהוב שבתוכו הממברנה הלבנה מסיליקון) ולהרכיב רק בקבוק, פטמה וטבעת פטמה. השסתום רק מפריע להאכלה בעזרת הצינורית.

למרות שעבורנו, וגם עבור הורים נוספים, זה היה פתרון קסם, שמעתי גם על הורים שחשו נוח יותר עם המזרק. זה בסדר גמור - העיקר שתמצאו דרך להאכיל את התינוק בתקופה זו. כמו כן, יתכן שהתינוק יביע התנגדות ותסכול גם אם תתחילו מיד עם הפתרון של הצינורית בבקבוק, משום שלמרות הבקבוק המוכר, עדיין זהו מצב שונה מאוד ממה שהתינוק מכיר: במקום למצוץ את הפטמה (פעולה שמאוד חשובה לתינוקות ומאוד מרגיעה אותם), הוא מקבל מעין מזיגה של החלב לתוך הפה. זה לא קל אבל לתינוק לא תהיה ברירה והוא יתרגל, למזרק או לבקבוק עם הצינורית או לכל פתרון אחר שתמצאו. העיקר שהוא יאכל. אפשר לדבר עם התינוק, להסביר לו שאין ברירה, שעכשיו אסור לגעת בפה שלו והוא יאכל כך עד שיבריא - מספיק שהוא ירגיש מנימת קולכם שאפשר להירגע ולסמוך עליכם.

אם תרצו לנסות את שיטת הצינורית בתוך פטמת הבקבוק, ממה שזכור לי - הצינורית שמתאימה היא צינורית זונדה מספר 10. זוהי צינורית דקיקה, שקופה עם פסים ירוקים. תוכלו לנסות לבקש אחת כזו במחלקה, היא תספיק לכם (היא מאוד ארוכה ואפשר לחתוך ממנה כמה חתיכות, שתהיה חתיכה לכל בקבוק). חשוב לחתוך חתיכה שתהיה מספיק ארוכה, כדי שאפשר יהיה להשאיר קצה משמעותי בתוך פטמת הבקבוק (כך שהצינורית לא תיפול החוצה), ומצד שני חשוב שהקצה שמחוץ לפטמה לא יהיה ארוך מדי ולא ייגע לתינוק בתפרים. נדמה לי שמשהו כמו 7 ס"מ היה בסדר. בכל מקרה, תפעילו שיקול דעת ותאכילו את התינוק בזהירות ובעדינות.

הערה אחרונה לסיום: ישנם מנתחים (ופרופ' רוזנברג ביניהם) שמבקשים בתקופת ההחלמה מהניתוח להימנע מלתת לתינוק מזון חלבי. הלקטוז שבחלב (רכיב שנמצא בכל חלב של כל אימא מניקה ממשפחת היונקים, ולכן נמצא גם בחלב אם וגם בחלב פרה ובפורמולות המתבססות עליו) אינו אידאלי לתפרים. לכן יתכן שתתבקשו לעבור לתזונה ללא לקטוז. לשם כך ניתן לעבור לפורמולה צמחית, או לפורמולה חלבית ללא לקטוז (יש דבר כזה ולא כולם מודעים לכך). אם מדובר בתינוק שכבר אוכל מזון מוצק (בניתוח החך למשל), יתכן שתתבקשו להימנע ממוצרי חלב עד לאחר ההחלמה.


הרגעה והרדמה

בדומה לנושא ההאכלה, גם כאן המגבלות לא פשוטות. אחרי הניתוח התינוק לא יוכל למצוץ מוצץ או אצבע, לא יוכל לישון על הבטן ויהיה באופן כללי מוגבל מהרבה בחינות. גם בתחום הזה תצטרכו להיות סבלניים ויצירתיים. יתכן שהתינוק יוכל להירדם על הידיים או בעגלה, יתכן שיישן איתכם במיטה או שאתם תישנו לידו - כל פתרון שתמצאו שיהיו לטובתו ויוכל לעזור. תמשיכו להיות חזקים ולזכור שעוד מעט זה נגמר, התינוק יחלים - וגם אם תקופת ההחלמה נראית כמו נצח, ודאי בעיניים של תינוק, היא תסתיים, ועם מעט עזרה מצדכם יש סיכוי טוב שכל ההרגלים הקודמים יחזרו והכול ישוב על מקומו בשלום.

יש לי זכרון מאוד חזק של הפעם הראשונה בה השכבתי את אורי על הבטן אחרי ניתוח השפה. זה היה כמעט שבועיים אחרי הניתוח, הייתי אמורה לחכות שבועיים מלאים אבל כבר היינו בביקורת ואמרו לנו שההחלמה מתקדמת יפה, וכבר לא יכולתי לחכות יותר - הוא כל כך אהב להירדם על הבטן לפני הניתוח והרגשתי שהוא משתגע מהעובדה שזה נלקח ממנו. אז השכבתי אותו, לידי. הוא שכב לשנייה עם הראש למעלה, הביט קדימה במבט מרוכז כאילו משהו מהעבר הרחוק חוזר אליו והוא נזכר... ואז הוא הניח את ראשו בעדינות (בעצמו כבר הרגיש שצריך להיזהר באזור הפה), עצם עיניים ותוך שתי שניות נרדם. זה היה מצמרר.


גלדים וצלקות

אחרי הניתוח יהיו סביב אזור התפרים הרבה גלדים ודם קרוש. הגלדים מתעבים בתקופת ההחלמה, כי הגוף מפריש שם כל מיני חומרים שמרפאים את המקום. מכיוון שאסור לשטוף או לגעת, כל האזור נראה מאוד רע. אבל חייבים להתאפק ולא לגעת, למען האיחוי המלא של הצלקות.

לאט, לאט, הגלדים יתחילו לנשור, ועוד חלקים מהצלקות יתחילו להיחשף. כשתושלם ההחלמה (סביב שבועיים, אבל זה יכול לקחת גם קצת יותר), תראו את הפה הקטן במלוא הדרו... וכאן המקום להזכיר שמה שתראו בשלב זה אינו המראה הסופי. לצלקות לוקח זמן רב - לפחות שנה! - עד שהן מקבלות את המראה הסופי, ובחודשים הקרובים תראו כל הזמן שיפור והיטשטשות שלהן.


ביקורת לאחר הניתוח וחזרה לשגרה

כשבועיים לאחר הניתוח אתם אמורים לעבור ביקורת (כאמור, בהנחה שאין צורך להגיע להסרת התפרים). בשלב זה יתכן שהמנתח יסיר בעצמו חלק מהגלדים שעוד נותרו, או שיחליט לא לגעת.

בהנחה שהכול בסדר, זה הזמן להתחיל לחזור לשגרה. המקום עדיין עלול להיות רגיש ויתכן שתחליטו שאתם עדיין שומרים על התינוק מפני השתוללות ונפילות באופן מחמיר יותר מהרגיל, אבל בכל מה שקשור למגבלות על האכילה, המציצה, השינה וכדומה - כל מה שקשור להרגלים של התינוק עצמו - אפשר להתחיל לחזור לשגרה.

שבועיים זה המון, המון זמן בחיים של תינוק כל כך קטן. בהחלט יתכן שהתינוק יתקשה לחזור להנקה, למשל, או לא יבין למה מחזירים לו את הבקבוק אחרי שהוא התרגל לצינורית או למזרק. שמעתי סיפורים על תינוקות שהמשיכו עוד כמה ימים עם המזרק... בסופו של דבר, עם עוד קצת סבלנות שלכם, הכול יבוא על מקומו בשלום.

הניתוחים שאורי עבר זכורים לי כיום כגל גדול שבא ושטף אותנו. תקופות ההחלמה היו מאוד לא קלות והיו בהן הרבה רגעי ייאוש, בגלל הקושי של אורי, בעיקר באכילה ובהירדמות. אבל הוא היה חייב לעבור את הניתוחים הללו, והם שיפרו את איכות חייו באופן מדהים. אנחנו ההורים היינו חייבים להיות חזקים ואמיצים עבורו, וכולנו עברנו את זה יחד.

ולכם שצריכים לעבור את זה אני מאחלת שיעבור לכם בשלום, בהצלחה ובקלות. אנחנו כאן כדי לתמוך בכם.

11 בספטמבר 2012

לקראת ניתוח ואחריו

תינוק שנולד עם שפה שסועה וחך שסוע יעבור ניתוחים כבר בגיל צעיר מאוד: בדרך כלל, הניתוח לתיקון השסע בשפה מתבצע בגיל 4-5 חודשים, והניתוח לתיקון השסע בחך מתבצע סביב גיל שנה. לאחר מכן יתכנו ניתוחים נוספים על פי הצורך - כל מקרה לגופו.

הניתוחים מבוצעים, נכון להיום, אך ורק במסגרת בתי החולים הציבוריים - לא קיימת אופציה פרטית. ישנם הורים לילדים שנולדו עם שפה שסועה וחך שסוע אשר פנו למנתחים בחו"ל, ועל כך לא נוכל להרחיב משום שאין לנו ניסיון בתחום. אנו יכולים רק לשער שלכל בחירה ישנם יתרונות וחסרונות, וכדאי לשקול היטב את כל ההיבטים לפני שמקבלים את ההחלטה.

לקראת ניתוח

עם קבלת המועד לניתוח תקבלו זימון הן ליום הניתוח עצמו והן ליום או יומיים קודם, לפרוצדורה שנקראת "טרום ניתוח" (פירוט בהמשך). ראשית, עליכם לדאוג לטופס התחייבות של קופת החולים שלכם (טופס 17) לכל אחד מהזימונים הללו.

כעת משיש לכם מועד נקוב, סביר להניח שתחושו מתח ודאגה לקראת הניתוח, במיוחד מאחר שמדובר בתינוק כל כך קטן. הדבר טבעי ביותר - וברשימה זו אנסה לפוגג מעט את אי הוודאות ולהרגיע את המתח. מה כדאי לעשות לקראת הניתוח? בעצם, אין יותר מדי מה לעשות. ובכל זאת, כדאי לשריין זמן פנוי של אחד ההורים לפחות, להיות עם התינוק במשך תקופת ההחלמה שצפויה להימשך כשבועיים. כדאי לפנות את סדר היום שלכם לאותה תקופה מהתחייבויות, לחצים וכל דבר שאינו מחויב המציאות לאותו זמן. אם יש לכם אפשרות לקבל עזרה מבני משפחה או מחברים, כדאי להכין אותם לכך שתזדקקו לעזרה בתקופת ההחלמה מהניתוח - למשל בהכנת אוכל, בעזרה עם הילדים האחרים במשפחה וכדומה. קצת כמו אחרי לידה, רק שכאן התאריך המדויק ידוע מראש... כדאי גם ליידע מורים וגננות של האחים הגדולים, שהאח התינוק עומד לעבור ניתוח, גם כדי שיגלו הבנה ואמפטיה כלפי הילדים וגם כדי שלא תמצאו את עצמכם פתאום מגלים שאתם חייבים ללוות טיול, להשתתף במסיבה, להכין עוגה או לארח עשרה ילדים מהכיתה, דווקא בתקופה זו.

כאשר הניתוח מתקרב, אחד החששות הגדולים הוא שהתינוק פתאום יחלה ולא יוכל לעבור את הניתוח במועד שנקבע. כל מחלה גורמת לדחיית הניתוח, ולרוב - למרות הפחד הגדול מפני הניתוח עצמו - אנו רוצים "לגמור עם זה כבר", ובטח לא רוצים להגיע בבוקר הניתוח ולגלות שלתינוק יש חום והולכים הביתה. מה אפשר לעשות? לא הרבה, כי תינוקות נדבקים וחולים הרבה. בכל זאת, אם אפשר לגונן על התינוק מעט יותר מהרגיל בתקופה זו, זה יכול רק לתרום. בשבועות שלפני הניתוח, אם אפשר להימנע מלהביא את התינוק לאירועים עמוסי קהל, או להתרוצץ בחול, בבריכה וכדומה, וקצת יותר להקפיד על ביגוד חם (בחורף), זה יכול רק לעזור - כמובן, כל משפחה על פי צרכיה ושיקוליה.

טרום ניתוח והלילה שלפני

"טרום ניתוח" מתרחש, כאמור, יום או יומיים לפני הניתוח. מדובר בפרוצדורה שיכולה לארוך כמה שעות, תלוי בסחבת בבית החולים - כדאי שתכינו את עצמכם לבלות שם לפחות עד הצהריים. תצטרכו להגיע עם התינוק, לפתוח תיק במשרד הקבלה, להיבדק במחלקה בה תאושפזו לאחר הניתוח (בדרך כלל, כירורגית ילדים) - שם ימדדו לתינוק חום, משקל ולחץ דם, ואז להגיע למכון ריפוי בעיסוק לצורך התאמת סדים לידיים.

הסדים לידיים נשמעים כמו אביזר התעללות נוראי. בעצם, הם מעין שרוולים קטנים מפלסטיק גמיש שמותאמים לאזור המרפק של התינוק - אחד לכל צד - ולאחר מכן מתקשים כדי שלא ישנו עוד את צורתם. עליהם מתקינים רצועות סקוטש וכך שמים אותם על המרפקים של התינוק (מעל הבגדים). הרעיון הוא שהסדים ימנעו מהתינוק לכופף את המרפקים וכך הוא לא יוכל לקרב את הידיים לפה, ולא יפגע בתפרים אחרי הניתוח. זה נשמע מבהיל! אבל זה לא כך, ובכל מקרה כדאי ורצוי מאוד לשחרר את התינוק מהסדים לעתים קרובות (בהתחלה - בהשגחה, עד שתראו שהוא לבד נזהר ולא נוגע באזור הפה), כי להיות כל הזמן עם מרפקים ישרים זה מאוד לא נעים ובכלל לא רצוי. את הסדים מכינים מראש כי כבר בסיום הניתוח, לפני שמעירים את התינוק מן ההרדמה, יבקשו מכם את הסדים (זכרו לשים אותם אתכם בתיק שאיתו אתם מחכים מחוץ לחדר הניתוח) - וילבישו אותם על זרועותיו. אחר כך, במהלך ההתאוששות וההחלמה, תחליטו לבד איך לנהוג לגביהם.

התחנה האחרונה והדרמטית ביותר בטרום ניתוח היא הפגישה עם המרדים. הניתוח הוא כמובן בהרדמה כללית, ורופא מרדים יבדוק את התינוק, ישאל שאלות ויאשר את קיום הניתוח. אתם מצדכם תשאלו את כל השאלות שאתם רוצים לשאול, ותזכרו לשאול על הצום - כמה שעות צריך להיות בצום, ממתי לספור אחורה את הצום ומה לגבי נוזלים צלולים: האם מותר לתת מים לפני הניתוח? מים עם סוכר? לכל מרדים מדיניות מעט שונה, לגבי אוכל לרוב מדובר בשש שעות אבל אם מדובר בחלב אם אז הזמן אמור להיות קצר יותר, לגבי נוזלים צלולים אפשר לרוב עד שעתיים לפני הניתוח - אבל כאמור, חייבים לוודא את ההנחיות המדויקות עם המרדים עצמו.

זהו, סיימתם ואתם כבר בבית. נותר הלילה האחרון שלפני הניתוח. כל אחד מתמודד בדרכו האישית - תפילות, מחשבות חיוביות, נשימות... המתח גואה אבל אף אחד לא יכול לעצור את השעון ועוד מעט זה מאחוריכם.

הדבר הכי קשה בעיניי בלילה שלפני הניתוח היה הצום. איך מחזיקים תינוק בגיל כה צעיר בצום??? השאלה הזו הטרידה אותי מאוד. אורי עבר ניתוח ראשון בגיל ארבעה חודשים ובתקופה זו הוא היה רגיל לאכול לפחות שלוש פעמים במהלך הלילה. לא היה לי מושג איך אעשה זאת. בסופו של דבר, אני לא זוכרת איך אבל זה עבר בסדר. שמתי לעצמי שעון מעורר לשעה בה מותר היה לו לאכול בפעם האחרונה, והשתדלתי שיאכל כמה שיותר - עד כמה שזה היה תלוי בי... לשעות שלאחר מכן, הכנתי מראש בקבוק של מים עם מעט סוכר - אני אפילו לא זוכרת אם השתמשתי בו, אבל לא הייתה בעיה מיוחדת. בבוקר מוקדם הגענו לבית החולים ועם כל ההמולה מסביבנו היו לאורי מספיק הסחות דעת והוא לא ביקש לאכול. אני כן זוכרת שהיה, דווקא בניתוח הראשון, עיכוב של כשעה בניתוח, בגלל החלפת חדרים באגף חדרי הניתוח, ובשלב מסוים אורי כבר היה עצבני מאוד והיה ברור שהוא כבר מאוד רעב. רק להיזכר בזה מכווץ לי את הלב. החזקנו אותו על הידיים כל הזמן, פעם אבא ופעם אימא, הסחנו את דעתו בכל דרך אפשרית ובסופו של דבר זה עבר.

בניתוח השני, בגיל שנה, היה קל יותר. ובניתוח השלישי, בגיל שנתיים, למרות שאורי היה המנותח השני, היה הכי קל. ילדים הם מאוד סתגלנים ואם יש שינוי בסדר היום שלהם, הם יכולים להתלונן - אבל אם יש מספיק דברים מעניינים סביבם, הם לא סובלים. בכל אופן, כדאי מאוד לוודא, לפחות כשמדובר בתינוק מאוד קטן, שהוא יהיה הראשון באותו בוקר, וכך גם נהוג בחדרי הניתוח - לנתח קודם כל את הקטנים ואחר כך את הגדולים יותר ("גדולים" זה יכול להיות גם ילד בן שנתיים, או שנה וקצת... עדיין תינוק... ובכל זאת, באמת קל יותר עם ילד כזה מאשר עם תינוק בן ארבעה חודשים).

הניתוח עצמו

בבוקר הניתוח תגיעו בשעה שנקבעה לכם, למחלקה שבה תאושפזו אחרי הניתוח. שוב ימדדו לתינוק חום, יתנו לכם בגדים של בית החולים להלביש לו, ותחכו לבואו של הסניטר שייקח אתכם לאגף חדרי הניתוח. שם תפגשו את המנתח ואת המרדים ובתחושה שלכם זה יהיה רגע דרמטי, משק כנפי ההיסטוריה האישית של התינוק שלכם. עוד כמה שאלות ופרוצדורות, והתינוק כבר עומד להיכנס לחדר הניתוח. אחד ההורים מורשה ללוות אותו פנימה, להחזיק וללטף ולנשק בזמן ששמים על פניו את המסיכה - ואז, כשהוא נרדם, אתם יוצאים החוצה.

אני זוכרת את המראה הזה ולא אשכח אותו כל חיי: אורי, בן ארבעה חודשים ויומיים, מונח על שולחן הניתוחים. אני מדברת אליו כל הזמן ודמעות חונקות את גרוני. המסיכה מונחת על פניו והוא אינסטינקטיבית מתנגד, מנסה להוריד אותה וכל גופו נלחם, זה לוקח כמה שניות והוא שוקע בתרדמה אבל עבורי זה כמו נצח, הילד שלי מרגיש לכוד, נלחם שלא יחנקו אותו ואני לא יכולה לעשות דבר, רק לדבר אליו שיישאר משהו מוכר בזיכרון... צריך המון כוחות כדי לעבור את זה, ואני חושבת שלמרות הקושי האדיר להורים, חשוב מאוד לתינוק שאימא או אבא יהיו איתו ברגע הזה.

משם אתם יוצאים וממתינים בחוץ. הניתוחים הללו לרוב אורכים כמה שעות, ויש לכם זמן ללכת לאכול משהו ולנוח מעט. תצטרכו את האנרגיות האלה אחר כך אז באמת כדאי לאגור אותן כעת. לאחר מכן ודאי תחזרו לשבת מחוץ לחדרי הניתוח, מול מסך המחשב המעדכן על המצב בפנים, ותחכו.

סוף הניתוח והתאוששות

בשעה טובה הניתוח מסתיים ואחות יוצאת אליכם לבקש את הסדים. עוד מעט יעירו את התינוק בהדרגה מן ההרדמה, יעבירו אותו לחדר ההתאוששות ואתם תורשו להיכנס אליו. בדרך, המנתח יחליף איתכם כמה מלים ויעדכן על מה שהתרחש.

כשתיכנסו להתאוששות, יתכן שהתינוק שלכם כבר יהיה ער, ויתכן שעדיין יישן. כל תינוק מתעורר בקצב שלו (זה גם תלוי בחומרי ההרדמה ובמינון). בכל אופן, כדאי לזכור שבדרך כלל ההתעוררות היא קשה מאוד, ילדים ותינוקות לרוב מגיבים בצרחות ובהשתוללות. הם "הפוכים" מהניתוח ומחומרי ההרדמה, לא מבינים היכן הם נמצאים, ומרגישים פתאום צינוריות שתקועות להם בידיים וכל מיני מכשירי ניטור סביבם. מאוד יכול להיות שהתינוק יצרח, ינסה לתלוש את כל מה שמחובר אליו ולא יגיב לניסיונות ההרגעה שלכם. אל תיבהלו - זה חולף. בכל מקרה חשוב שתהיו איתו, תחזיקו אותו, תדברו ותנסו להרגיע. בסופו של דבר זה עוזר.

בהתאוששות תשהו פרק זמן שיכול להימשך כמה שעות. בפרק זמן זה ירצו לראות שהתינוק מתאושש ושכל המדדים הרפואיים שלו תקינים ויציבים. בינתיים המרדים יגיע לביקור, יבדוק מה המצב, יענה לשאלותיכם וידריך אתכם לגבי תרופות לשיכוך כאבים שמותר לתת לתינוק. בגילאים מאוד צעירים לרוב מותר רק אקמולי, אבל זה עניין של מדיניות המרדים. ישנם מקרים בהם נותנים גם אנטיביוטיקה כטיפול מונע נגד זיהומים, אצלנו זה לא קרה - שוב, מדיניות של הרופאים המטפלים.

בהתאוששות גם ינסו לתת לתינוק משהו לשתות (מים, או מים עם סוכר, או אפילו תחליף חלב) - במזרק. התינוק לא בהכרח ירצה לשתות אבל כדאי לנסות, זה יכול להרגיע אותו. אם הוא לא רוצה, אין צורך להתעקש, בינתיים הוא מחובר לאינפוזיה ולא סובל מהתייבשות. הוא יתחיל לשתות בקצב שלו.

דבר נוסף שיתכן שתשימו לב אליו הוא שהתינוק עלול להיות צרוד אחרי הניתוח. מכיוון שמדובר בניתוח בהרדמה מלאה, התינוק מונשם במהלך כל הניתוח והצינוריות שעוברות לו בגרון (אינטובציה) עלולות לפגוע מעט במיתרי הקול ולגרום לצרידות, שתחלוף כעבור כמה ימים.

האשפוז והחזרה הביתה

ככל שידוע לנו, לאחר ניתוחי שפה וחך מתאשפזים ללילה אחד ולמחרת, אם הכול בסדר, הולכים הביתה. אנחנו העדפנו להשתחרר הביתה עוד באותו ערב, בעיקר בגלל אורי שהיה מאוד לא רגוע ולא שקט בבית החולים וממש בכה המון והיה כל הזמן על הידיים - לא ידענו מה בדיוק יעזור לו אבל ידענו שבבית יהיה לנו הרבה יותר קל להרגיע אותו, וכך באמת היה בניתוח השפה. השתחררנו בערב וכבר כשנכנסנו לרכב אורי התחיל לחייך ולצחוק אלינו (עד כמה שהתפרים אפשרו לו) - כאילו הוא הבין שנוסעים הביתה. כשהגענו הביתה הוא נרגע לגמרי. הוא היה בסך הכול בן ארבעה חודשים, אבל הבין הכול.

אחרי ניתוח החך, השחרור המוקדם לא היה אפשרי - אורי לא אכל בכלל וגם הסבירו לנו שזהו ניתוח הרבה יותר מורכב ומוטב שנישאר להשגחה. קיבלנו זאת ונשארנו. לא פשוט לבלות לילה בבית החולים אבל עוברים את זה. לרוב יש אפשרות להורה אחד להישאר לישון ליד התינוק, ואין לצוות הרפואי שום בעיה אם שני ההורים נשארים. הצוות הרפואי במחלקה יעזור לכם בהאכלת התינוק ויספק השגחה על מצבו הכללי. מעבר לכך, באמת לא קורה שם משהו מיוחד - צריך פשוט להעביר את הזמן הזה עד שאפשר להגיע הביתה.

הסתגלות לשינוי

ניתוחי שפה וחך מביאים עימם שינוי עצום לתינוק, שמתחיל במראה החיצוני וממשיך בתחושה המיידית ובתפקוד הכולל לאחר מכן. על התפקוד עם הפה החדש ארחיב בפוסט הבא, אבל כאן אני רוצה להתעכב על המפגש - שלכם ושל התינוק עצמו - עם השינוי הדרמטי הזה, מיד אחרי הניתוח.

קודם כל, המפגש שלכם עם המראה החיצוני של התינוק, שעובר שינוי עצום, במיוחד בניתוח השפה: תינוק שהיה עם שפה פתוחה ושסועה, פתאום יוצא עם פה שלם וסגור, ובעצם מקבל מראה חדש לגמרי (לגבי ניתוח החך זה פחות רלוונטי, אם כי במקרים מסוימים גם בניתוח זה עושים "על הדרך" עוד תיקונים בשפה). לכל זה נלוות התוצאות המידיות של הניתוח: תפרים, דם קרוש ונפיחות. המראה לא נעים ולא קל בכלל. סביר להניח שבשלב הראשון תתמקדו רק בהרגעת התינוק שלכם ובהקלה על סבלו, אבל לאחר מכן גם תתפנו לקלוט שהילד הזה עבר משהו ענק, ובעצם, משהו בו נולד מחדש. זה מאוד מרגש ואפילו מהמם בהתחלה.

אני זוכרת היטב את ההגעה הביתה עם אורי אחרי הניתוח הראשון. השינוי במראה שלו היה עצום, משום שהיה לו שסע דו צדדי מלא בשפה. הבת הגדולה שלנו, שהייתה אז בת שמונה, נחרדה מהמראה שלו לאחר הניתוח, התחילה לבכות ושאלה שוב ושוב: למה עשיתם לו את זה? למה הוא היה צריך את זה? תראו איך הוא נראה, זה לא אח שלי, הוא היה כזה מתוק ומקסים ועכשיו תראו מה עשו לו! ובאמת, המראה לא היה קל - גם בגלל השינוי המדהים בכל אזור הפה והאף, ששינה את כל מראה הפנים, וגם בגלל התפרים והדם. לנו המבוגרים יותר קל להבין שהתפרים והדם הם עניין זמני, ואנחנו יכולים לדמיין איך הילד יראה אחרי שהמקום יתרפא, אבל גם אנחנו רגישים לשינוי העצום שהתחולל בתינוק שלנו. כדאי לזכור שזהו קושי זמני וחולף, ובינתיים להתמקד בהחלמה של התינוק מן הניתוח.

הדבר השני, והחשוב הרבה יותר, הוא התחושה האישית של התינוק. אני זוכרת זאת היטב מהתגובות של אורי, ולמרות שלא יכולתי להיות במקומו, אני חושבת שהצלחתי להזדהות עם התחושות שלו. אורי נכנס לניתוח כשהחלק האמצעי של השפה העליונה, כולל החלק האמצעי של החניכיים העליונות, מנותק משני החלקים הצידיים ובולט החוצה. הפה היה פתוח וזה היה המצב הרגיל שלו. פתאום הוא מתעורר מהרדמה עמוקה, ומוצא את עצמו עם פה סגור, משוך כלפי פנים, הכול תפור ומוחזק - וזה, כך הרגשנו, פשוט שיגע אותו. בנוסף לכך, עם כל ניסיון שלו להביע את עצמו, לבכות או לחייך או לבטא משהו באמצעות הבעות הפנים שלו, הוא כנראה חש הגבלה בגלל התפרים, ואני יכולה רק לשער שזה היה מאוד מציק ומלחיץ.

אחרי הניתוח בחך זה היה אפילו עוד יותר חזק, למרות שלנו היה קשה להבין זאת כי במראה החיצוני לא היה שינוי משמעותי; בתוך הפה היה שינוי עצום, הן בתחושות והן בתפקוד - בנשימה ובבליעה. וכמו אחרי ניתוח השפה, גם כאן נדרש זמן התאוששות, החלמה והסתגלות למצב החדש.

בסך הכול, ילדים מסתגלים מהר. אבל אחרי ניתוח כה עצום התינוק שלכם יצטרך את הזמן שלו, והוא יזדקק לכל האמפטיה והתמיכה שלכם בתקופה זו. עם החיבוק הצמוד והטיפול האוהב שלכם הוא יצליח להתמודד עם השינוי הגדול ולחזור לתפקוד מלא - והרבה יותר טוב.

***

זהו זה, הניתוח מאחוריכם. עכשיו, בבית, מתחילה תקופת ההחלמה - ולה אקדיש פוסט נפרד.

5 בספטמבר 2012

האלבום של אוּרי

אורי כבר כמעט בן שלוש. הוא מאוד אוהב עכשיו להתבונן באלבומים המשפחתיים. קודם כל הוא "חורש" את האלבום של אחותו הגדולה, משום מה דווקא אותה הוא אוהב לראות כתינוקת. אחר כך אנחנו מדפדפים קצת באלבום שלו.

בשבילי, להתבונן באלבום של אורי זה לעבור דרך המון כאב. מין הישאבות ב"מנהרת הזמן" למקום שבו הפצעים הישנים נפתחים. קשה לגלות בכל פעם מחדש כמה זיכרונות כואבים יש לי מהתקופה ההיא, וקשה לכתוב על זה בבלוג שהמטרה העיקרית שלו היא לעודד, לתמוך ולהראות את הצד החיובי. אבל אז אני חושבת שיש לבלוג עוד מטרה חשובה: לפרוק את מה שעל הלב, לחשוף ולשתף אנשים נוספים. אז אני מרשה לעצמי לכתוב על הכול.

את כל אלבומי הינקות של ילדיי התחלתי מכמה תמונות מההיריון. שתהיה מזכרת. אורי אוהב לראות את הבטן הגדולה ולשמוע את ההסבר: כאן הייתה לאימא בטן גדולה כי היה לה תינוק בתוך הבטן... אני רואה את עצמי בסוף ההיריון ההוא ורואה אישה צעירה, שברירית, מנסה להיאחז בטוב, ממתינה להתמודדות הגדולה שמצפה לה.

אחר כך - תמונות מחדר לידה. אורי התינוק, עם השסע, עם החדק הקטן שמחובר לו לקצה האף והחור הפעור מתחתיו. תינוק בהיר, קטן, עגול פנים, חסר אונים, ושסע. רופאת ילדים בודקת אותו וערן מתבונן איתי בתמונה ואומר, "רופאה צעירה שלא תישכח את המקרה הזה כל החיים שלה". אני חושבת שהיא בטח כבר שכחה, אבל ערן קצת נוטה לרגשנות כשהוא רואה איתי את התמונות. מיד אחר כך - תמונה בה אני מחבקת את אורי, עטוף היטב, עוד בחדר הלידה, אני מותשת מהמאמץ והדאגה מכסה את פניי. אני כבר לא זוכרת הרבה מהרגעים ההם, רק את התחושה שהנה, עברנו את השלב הראשון, הגענו עד הלום ובעצם עכשיו הכול מתחיל.

ימים ראשונים בבית. תמונות של אורי באמבטיה. האחות הקטנה צמודה לאימא, עוזרת לרחוץ את התינוק החדש. תמונות של אימא עייפה, מאכילה. אין הנקות בכלל, זה לא אפשרי. התמונות האלה של הבקבוק והחלב השאוב מעוררות כל כך הרבה כאב. כבר כתבתי כאן על תחושות ההחמצה, האבדן, על "מה היה אילו". זה חוזר מחדש מול התמונות האלה.

תמונות מהברית. בני משפחה קרובים נאספים בביתנו, אני עוד עם חולצת היריון, אורי קטנטן ורזה (רק אחר כך הבנו כמה קשה היה לו לאכול, גם עם הבקבוק המיוחד, עד שהתחלנו לעזור לו וממש לסחוט את החלב לתוך פיו; מפחיד לראות את זה עכשיו, את הרגליים הקטנטנות, המצומקות, ולחשוב שהוא עוד עבר ברית). הסבים והסבתות נראים בשוק, אולי זה נדמה לנו עכשיו במבט לאחור, אז בכלל לא ראינו את זה. למי היה זמן להסתכל על מישהו אחר. ותמונות של המוהל לפני הטקס ובמהלכו, מדבר איתי, שואל שאלות. אני זוכרת שהוא אמר "אני מתחיל להבין איזה אומץ יש לכם". איזה אומץ? בסך הכול ניסינו לעבור את זה בשלום.

אחר כך מגיעות תמונות קצת יותר נחמדות. אורי עולה במשקל. בגיל חודש וחצי שלו יש תמונות מיום הולדת 4 של אחותו, רואים אותו כבר עגלגל, שמנמן ונינוח. איזה כיף. אני מתבוננת בתמונות ויודעת כמה השקעתי בהאכלה שלו, איזה פרויקט אדיר זה היה, כמה כוחות נסחטו ממני כדי שהילד הזה יאכל ויגדל. אני לא מנסה להישמע הירואית, לא קושרת לעצמי כתרים, רק חולקת את הזיכרונות ואת הכאב שמציף אותי. היה לי נורא קשה. אני לא יודעת איך עמדתי בזה בכלל.

אבל אורי מתעגל ומחייך, צוחק, מושיט ידיים. זיק שובבות נדלק בעיניו. השסע הופך להיות יותר ויותר שולי בפנים שלו. בתמונות רואים המון שמחה, אורי מוקף צעצועים, צוחק ומרוצה. אני זוכרת את התקופה הזו, למרות הקושי הגדול הייתה בה נחת, נעים להיזכר בזה - אבל גם הניתוח כבר מתקרב, הניתוח הראשון, בגיל ארבעה חודשים. אני זוכרת את המתח, החששות, איך בכלל אפשר להחזיק תינוק בגיל כזה בצום לפני הניתוח, מה יהיה אם הניתוח לא יתחיל בזמן, מה יהיה אחרי, כשיכאב לו, כשנצטרך למנוע ממנו לגעת בפה, איך בכלל עושים את זה??? התמונות מתחלפות לנגד עיניי וכמו בסרט נע חולפים השבועות, אורי אחרי ניתוח, עם תפרים ודם קרוש ומראה חדש. אורי שלי שיושב לידי וכבר תיכף בן שלוש שואל מה זה ואני מסבירה בשפה שהוא יכול להבין, האם אי פעם הוא יוכל באמת להבין? אני מקווה שלא יצטרך.

התמונות חולפות, אורי גדל, תקופות מתחלפות בחיינו. שגרת היום-יום שלנו מתייצבת, ועדיין יש קושי רב, אבל הוא כבר לא הקושי של ההתחלה. הבהלה שהייתה שם בהתחלה, תחושת ההישרדות, הבדידות שהרגשתי רוב הזמן מול כל העולם - כל אלה מפנים אט אט את מקומם לתחושות של שמחה ונחת, רגיעה וסיפוק. יום הולדת ראשון, ניתוח שני, בגדי חורף וטיולי אביב וחופשת קיץ ושוב יום הולדת, וניתוח שלישי. התמונות מספרות את הסיפור של אורי, של השסע, של חיינו סביב הטיפול בו ובכלל, כמשפחה. האלבום מסתיים בינתיים, ממתין להמשך, אנחנו חוזרים לשגרת חיינו.

***

כמו ההתבוננות באלבום של אורי, ישנם כל מיני מצבים בחיים שמחזירים אותי אחורה אל הכאב ההוא.

לא מזמן ביקרנו אצל חברים שנולדו להם תאומים. התינוקות, בני חצי שנה, עדיין יונקים אבל גם מקבלים תחליף חלב אם בבקבוק. עזרתי קצת לאימא שלהם, החזקתי אותם, אפילו האכלתי. לא היה לי פשוט לחזור ולהחזיק תינוק ולתת חלב בבקבוק. זה ישר החזיר אותי לחוויה של אורי התינוק, לבקבוקי ההברמן, לקושי, לחוסר האונים. אחר כך, ליד הכיור במטבח שלהם, ראיתי שורה של בקבוקים עם שאריות חלב, ממתינים לשטיפה. הבקבוקים, רגילים לגמרי, במקרה היו דומים לבקבוקי הברמן שהיו לנו, ואני הרגשתי כאילו רק אתמול היינו שם, עוברים דרך מנהרה ארוכה ומשתדלים כל הזמן לזכור שעוד קצת ונגיע אל האור. כבר עבר לא מעט זמן מאז, ובכל זאת במצבים מסוימים אני מרגישה כאילו רק יצאתי משם.

***

קשה להסביר את התחושות האלה. סוג של טראומה. למה טראומה? גם בגלל השסע, שהיה קשה והצריך טיפול מיוחד. אבל בעיקר, כך נדמה לי, בגלל הבדידות. הסביבה התקשתה לתמוך בנו. לא כל כך ידעה כיצד, לא הייתה מספיק מודעת. אין לי טענות לאף אחד. אני מבינה שזה קשה למי שלא מכיר. אני גם יודעת שבסך הכול, מצבנו לא היה רע בכלל: ידענו מראש על המום, התכוננו לפני הלידה, קראנו המון חומר, התייעצנו. אפרת, גיסתי, תמכה בי לאורך כל הדרך. הקשר עם אריאלה (ד"ר אריאלה נחמני) עזר המון. מתישהו נוצרה החברות שלי עם איריס וזה פתח נתיב דו צדדי לתמיכה ללא הפסקה... וערן כל הזמן היה לצידי. יכולנו להרשות לעצמנו לצמצם שעות עבודה, להתכנס יותר בתוך התא המשפחתי שלנו, לעשות את מה שנדרש עד שהדברים יסתדרו. לא לכל אחד ישנם תנאים כאלה. ובכל זאת, רוב הזמן היינו לבד, עם הכאב על מה שהתינוק שלנו צריך לעבור, עם ההתמודדות היום-יומית, הדאגות והפחדים.

אולי בגלל זה אני עדיין מוצפת כאב מתמונות - באלבום או בחיים - שמזכירות את התקופה ההיא; ומקווה, כל כך מקווה, שהחשיפה של הדברים תוכל לעזור לאחרים, שלא יהיו לבד, שידעו שיש מי שמבין אותם, ושיצליחו, גם בתוך המנהרה, לראות ולהרגיש את האור.

3 בספטמבר 2012

גנטיקה למתחילים

הפעם הראשונה שהחלטנו ללכת לייעוץ גנטי היתה לאחר האולטרסאונד ממוקד הפנים בבית החולים "מאיר".
הייתי בשבוע 28, ואם תשאלו אותי היום למה הלכנו - כי שלחו אותנו, אין לי כל הסבר אחר.
אמנם הדרי היא הבת השנייה, אך למען הגילוי הנאות, המחשבה של בדיקות גנטיות לא עלתה קודם לכן.
אני לא באמת אשתף את הגישה של יועד לעניינים כמו בדיקות גנטיות, אבל בשורה התחתונה - בן לעדות המזרח עם בת לעדות אשכנז, תיאורטית, לא צריכות להיות בעיות. בתפיסת עולם שלי - למה להכניס עוד רעיונות לא חיוביים לראש. לא זה מה שימנע ממני להיות אמא...

הרבה נשים, באופן טבעי, מלאות פחדים במהלך ההריון. שלל הבדיקות שממליצים לקיים פה בארץ עולה על כל דמיון ואולי זה מה שמכניס רעיונות מוזרים לראשים של אנשים. וכמובן שאני כבר לא מדברת על העלות של הבדיקות...
את הרעיונות האלו בדיוק ניסיתי למנוע מעצמי בהריון הראשון. גם ככה הגעתי עמוסת מידע מהשיעורים בסמינר הקיבוצים, כי כשזוכרים את הדברים הכי פחות רלוונטים הראש מתפוצץ. אז בהריון הראשון ערכתי את כל הבדיקות שנשלחתי לעשות, למעט הבדיקות הגנטיות.
המתח של הציפייה לתשובה בכל בדיקה הוציא אותי משלווה, מה שלא היה שווה את זה מבחינתי (אחותי הגדולה, שתהיה בריאה, מאותן סיבות בוחרת בלידה בבית - הפחד מבתי-חולים, לידה ביתית מקנה לה תחושת רוגע).
בהריון עם הדרי מלכתחילה צמצמתי את מספר הבדיקות. הבדיקה הראשונה הייתה סקירה מוקדמת.
בסקירה המורחבת, כשהתגלה השסע בשפה, התחילו השלמות הפערים: כל הבדיקות שלעולם לא ערכתי ו/או חשבתי לערוך מוגשות לי על מגש של כסף - בחינם.

היועץ הגנטי שהופנינו אליו במהלך ההריון לא ממש הצליח לפתור לנו את השאלות. דיבר איתנו הרבה באחוזים או כמה לא טוב יכול להיות. רצינו לדעת את האחוזים של כמה טוב יהיה, אבל לזה הוא לא ידע ממש להתייחס. הוא לא באמת רצה.
המטרה היחידה שלו הייתה - שנערוך בדיקת מי שפיר בשבוע 32, רצוי מאוד את בדיקת הצ'יפ הגנטי. בדיקה שתשובה עליה תהיה בין שלושה לחמישה שבועות. משמעות העניין שהלידה יכולה להתרחש והתוצאות עדיין לא יגיעו.

הכיפה של יועד לא בהכרח מייצגת מגזר, היא די מייצגת אותו, אבל הנוכחות של הכיפה יכולה להטעות. כשרואים כיפה אנשים, לרוב, מגבשים לאותו אחד את תפיסות העולם שלו. כך היה גם עם היועץ הגנטי - מבחינתו הכיפה של יועד הצהירה שאין טעם למשוך שיחה מכיוון שהתשובה ידועה מראש ויועד לא יהיה מעוניין בבדיקת מי-שפיר (אולי לא מיותר לציין שאני מכירה כמה וכמה זוגות דתיים שבשבוע 32 עדיין בחרו כן לעשות את הבדיקה). באופן מפתיע היועץ עבר אליי, בגישה של - אולי איתך אפשר לדבר בהגיון. עניתי לו שהגיון זה יועד, אני הרגש. מבלי להניד עפעף הרופא ציין שמחכים עוד מטופלים ואנחנו משוחררים.
אחרי שיחה כזאת איך אפשר שלא להישאר אופטימים.

הדרי נולדה ב-29 באוקטובר 2009 והייתה לנו שנה עמוסת טיפולים, ניתוחים ושלל חוויות של גידול תינוקת חדשה במשפחה מתרחבת. כשגילינו, לשמחתנו הגדולה, בתחילת 2011 שאני בהריון, החלטנו לפנות לייעוץ גנטי נוסף, בשביל חיזוק האופטימיות.

באופן אקראי נבחר פרופ' מוטי שוחט - יועץ גנטי, מנהל מכון רקנאטי לגנטיקה בבית-החולים "בלינסון".
הפגישה הייתה בתל-אביב, בבניין משרדים טיפוסי, חדר המתנה טיפוסי, פרופ' מאוד לא טיפוסי.
במילה פרופסור יש משהו מעורר יראה וכבוד. פרופ' שוחט התגלה לנו כאדם צנוע מאוד, נעים הליכות (בדרכי נועם של ממש ניסה להרגיע אדם שהתרגז על העיכוב בתור), דיבור שקט - ובכלל משהו מאוד מרגיע בתווי הפנים.

יועד, במבט ראשון, עוד בטרם נכנסנו לפגישה איתו, כינה אותו אחד מל"ו צדיקים (על-פי המסורת היהודית בכל דור ודור קיימים ל"ו, 36, צדיקים נסתרים אשר בלעדיהם העולם לא היה מתקיים, ויועד תמיד מצליח להפתיע אותי למי הוא בוחר לחלק מחמאות).

הצגנו לפרופ' שוחט את ההיסטוריה שלנו עם הדרי ובכלל, והוא מצידו לקח דף ועט התחיל לכתוב. שאל שאלות על הרקע המשפחתי של שנינו: מוצאם של ההורים שלנו, רקע על האחים והאחיות שלנו, מספר הריונות, מספר ילדים. צייר את העץ המשפחתי הכללי והניח את העט. הסתכל עלינו וסיכם את שהיה לו - שתי בנות בריאות. אמנם אסתטיקה היא עניין מורכב, אך ללא השלכות תפקודיות. הסיכוי לשפה שסועה נוספת במשפחה הוא 3%-4%, סטטיסטיקה גבוהה יחסית למום שכיח מאוד, אז שלא זה יטריד אותנו. אנחנו צעירים וכל החיים לפנינו, שנהנה מהחיים והבנות ללא פחד כי היום הפחד הגדול הוא מיציאה לכביש. להנות מההריונות, מהלידות והמשפחה, כי זו המשמעות הכי גדולה בעולם היצירה.

בשנייה הזאת הסתכלתי עליו חצי בוהה חצי תוהה איך זכיתי לפגוש אדם פרופ' שכזה. הוא המשיך ואמר שאם נחליט כן לעשות את הבדיקות הגנטיות, אנחנו מוזמנים אליו ל"בלינסון" כי הצוות שלו מאוד נחמד.
"אל תחשבו מה לא טוב, תחשבו רק על הטוב".
עם המשפט הזה יצאנו מהחדר. הריון נוסף לפנינו והכל נראה ורוד (יותר) מתמיד. יועד נשאר פעור פה, וזה לא קורה לעתים קרובות, ורק חזר על עצמו במשפט - איזה אדם מיוחד פגשנו הרגע. אחרי שיחה כזאת איך אפשר שלא להנות מהריון נוסף.
כמובן שאחרי שראו בסקירה המוקדמת את השפתיים, אנחת רווחה מוחלטת נחתה עליי.

רננה נולדה באוקטובר 2011, חוה"מ סוכות. כשמה כן היא, שירה שמחה. והחיים, כאמור, עוד לפנינו.