החלמה מניתוח שפה וחך

בהמשך לפוסט הקודם, "לקראת ניתוח ואחריו", אתמקד כעת בתקופת ההחלמה מניתוח השפה או החך.

ראשית חשוב לציין כי לכל מנתח מדיניות משלו לגבי תקופת ההחלמה. ישנם מנתחים שדוגלים בלא לגעת כלל במקום, לא להזיז ואפילו לא להרטיב, ואילו אחרים דווקא מעודדים חזרה לתפקוד מלא של הפה כבר כעבור יום או יומיים, מבקשים שהתינוק יחזור לאכול כרגיל (אפילו לינוק!) ואפילו מבקשים מההורים לעסות את המקום. הדבר תלוי גם בסוג התפרים, כי יש מנתחים שמשתמשים בתפרים שאחר כך צריך להגיע להוריד אותם ואילו אחרים משתמשים בתפרים עדינים יותר שנמסים מעצמם. לכן, אם אתם מודאגים מהשאלה מה יקרה אחרי הניתוח, כדאי קודם כל לברר עם המנתח מהן השיטות שלו ואילו מגבלות יהיו לתינוק שלכם בתקופת ההחלמה.

אנחנו עברנו את כל הניתוחים אצל פרופ' רוזנברג ולכן נספר עליו. פרופ' רוזנברג, ששמו הולך לפניו וכבר רבות נכתב גם כאן עליו כמנתח מעולה, משתמש בתפרים שנמסים מעצמם, ובמשך תקופה של כשבועיים אחרי הניתוח יש מגבלות משמעותיות: אסור ששום דבר ייגע בכל אזור התפרים, עד שהתפרים נמסים מעצמם וכל הגלדים יורדים לבד. כך, לשיטתו, ההחלמה היא אידאלית והאיחוי של הצלקות יהיה הטוב ביותר שניתן לקבל.

אצל תינוק קטן, הפה הוא מרכז החיים. התינוק יונק או שותה חלב בבקבוק, מוצץ אצבע או מוצץ כדי להירגע, מכניס כל דבר לפה כדי ללמוד על העולם וכמובן גם שוכב על הבטן, מתגלגל ומתהפך. לכן מגבלות כאלה נראות כמעט בלתי אפשריות, ותקופת ההחלמה יכולה להיראות כמו נצח.

הדבר הכי חשוב שאני רוצה לכתוב כאן בהקשר הזה הוא: אל תתייאשו! זה אמנם שלב קשה אבל אפשר לעבור את זה. הכי חשוב שתהיו שם בשביל התינוק שלכם, שמתאושש מניתוח מאוד משמעותי, ופשוט תעברו את זה ביחד איתו. יכול להיות שהוא יצטרך להיות הרבה על הידיים, יכול להיות שכל שגרת ההאכלה וההרדמה תשתנה בתקופה זו, יכול להיות שהוא יהיה אומלל. אבל זה יעבור. ואתם ההורים, מלבד תמיכה עצומה בתינוק שלכם (וגם זה בזה), תצטרכו לחשוב על פתרונות יצירתיים, איך לעקוף את המכשולים החדשים (והזמניים), איך לעזור לתינוק לאכול ולהירגע - וזכרו, אתם בתהליך של החלמה וההתחלה היא הקשה ביותר, יום-יומיים ראשונים עלולים להיות ממש ממש קשים, אבל לאחר מכן תראו שעם כל יום שעובר, עם כל שעה שחולפת, המצב משתפר באופן משמעותי.


סדים על הידיים

כזכור, כבר בטרום ניתוח התאימו לתינוק סדים לקשירה סביב המרפקים, כדי למנוע ממנו לכופף את המרפקים ולגעת באזור הפה. התינוק ייצא מחדר הניתוח כשהסדים עליו ובשעות הראשונות שאחרי הניתוח כדאי להשאיר אותם, לפחות עד שהוא יירגע ולא ישתולל באופן שעלול לתת מכה לאזור שזה עתה עבר ניתוח. לאחר מכן, אם אתם איתו ומשגיחים עליו השגחה צמודה, כדאי לשחרר את הסדים, אפילו לפרקי זמן קצרים, ולאפשר לתינוק לכופף את המרפקים.

ככל שההחלמה תתקדם, תראו כבר לבד איך להמשיך, עם הסדים או בלעדיהם. יש הורים שמעדיפים להרגיש בטוחים ולהשתמש בסדים רוב הזמן וישנם כאלה שמרגישים שאפשר לסמוך על התינוק ורואים שהוא מרגיש לבד שלא כדאי לגעת באזור הפצוע. בכל מקרה, כדאי להפעיל היגיון בריא: אם אתם נעזרים הרבה בסדים, חובה להקדיש מדי פעם פרק זמן שבו תחזיקו את התינוק עליכם ותשחררו אותו מהם כדי שיוכל להפעיל את המרפק (נסו לדמיין את עצמכם במקומו ותבינו כמה זה מציק להיות כל הזמן עם ידיים ישרות). אם אתם מרגישים שאפשר לוותר עליהם, חשבו על כך היטב ואולי תבחרו כן להיעזר בסדים בסיטואציות מסוימות. ובכל מקרה, זכרו שכל העניין הלא נעים הזה הוא זמני ביותר.


שיכוך כאבים וטיפול תרופתי

התינוק יוצא מהניתוח עם תפרים באזור שהוא ללא ספק רגיש מאוד. בנוסף לכך, כל התפקוד היום-יומי שלו מערב את אזור הניתוח, למרות שלא נוגעים: השפה בהכרח זזה מעט בזמן האכילה ועם כל הבעה של הפנים; החך בהכרח משתתף בבליעת המזון. כך שבהחלט יתכן שהמקום יכאב, לפחות בימים הראשונים. הרופאים ידריכו אתכם כיצד לנהוג מבחינת משככי כאבים. יש להיצמד להוראות הרופאים ויחד עם זאת כדאי גם להפעיל את שיקול הדעת שלכם: אם אתם באופן עקרוני לא נוהגים לתת לילדיכם משככי כאבים, יתכן שזה הזמן לסטות מעט ממנהגכם; מצד שני, גם אין צורך "להפציץ" את הילד בתרופות, מאוד יכול להיות שאחרי יומיים-שלושה הוא כבר לא יסבול בכלל ולא יזדקק להן.

מבחינת תרופות אחרות - ישנם בתי חולים שנוהגים לתת אנטיביוטיקה כטיפול מונע אחרי ניתוחים מסוג זה. אם הילד שלכם לא מקבל אנטיביוטיקה, בהחלט יכול להיות שביום-יומיים הראשונים אחרי הניתוח יעלה לו החום, עקב ההתמודדות של הגוף עם השלכות הניתוח. זוהי תגובה טבעית של הגוף אך בכל מקרה כזה כדאי לעקוב אחר מצבו של התינוק ולהתייעץ עם הרופא המטפל.


האכלה

הנושא הכואב ביותר בהחלמה מניתוח הוא עניין האוכל. בהנחה שהמנתח הטיל עליכם מגבלות כפי שפירטתי כאן, כל שגרת ההאכלה תשתנה. אם התינוק ינק עד עכשיו, הוא לא יוכל לינוק ואימו תצטרך להמשיך לשאוב חלב ולשמור עבורו (בהנחה שהיא רוצה לחזור להניק אותו לאחר ההחלמה מהניתוח). אם התינוק אכל מבקבוק, בתקופת ההחלמה אין אפשרות לאכול ישירות מהבקבוק, כי אסור ששום דבר ייגע בפה - גם לא הפטמה.

מה עושים?

מאכילים בעזרת צינורית או בעזרת מזרק - כל דבר שהוא דק ויכול לגעת רק בזווית הפה מבלי לגעת באזור התפרים.

אנחנו באופן אישי קיבלנו הדרכה (בבי"ח מאיר) להאכיל בעזרת מזרק. אפשרות נוספת הייתה להלביש על קצה המזרק חתיכה של צינורית שמתאימה בגודל (במחלקה נתנו לנו את כל הציוד) וכך להאכיל. זה היה מעט יותר נוח מאשר רק המזרק, אבל עדיין כל הפתרון הזה היה פשוט סיוט: המזרקים נשחקים מהר, קשה לשלוט בקצב יציאת החלב מהמזרק לפיו של התינוק, והעיקר - אין רצף בהאכלה, כי כל הזמן צריך לעצור ולמלא את המזרק מחדש. לתינוק קטן שרגיל לאכול ברצף עד שהוא שבע זה מאוד מאוד מתסכל, ולהורה המאכיל זה כמעט בלתי אפשרי להחזיק את התינוק ביד אחת וביד השניה למלא כל הזמן את המזרק.

אחרי יומיים שבהם הרגשתי שאני מגיעה לתהומות הייאוש, עם המון חלב שנשפך וצרחות של אורי שהיה מאוד מתוסכל (ומאוד רעב), המצאתי פתרון שהיה עבורנו ממש הצלה: מכיוון שלקחתי מהמחלקה בבית החולים כמה סוגים של צינוריות לצורך ההאכלה של אורי, מצאתי צינורית אחת שהייתה דקה במיוחד, שחתכתי ממנה חתיכה קטנה והשחלתי אותה דרך הפטמה של הבקבוק. כעת החלב יצא מהפטמה אל הצינורית ומשם נזל החוצה. כיוונתי את הצינורית לזווית הפה של אורי ובתנועות סחיטה קצובות הצלחתי להאכיל אותו ברצף ובקלות. אורי שמח לראות את הבקבוק המוכר וחזר לאכול, וכעת, מכיוון שהוא כבר לא היה רעב, הוא יכול היה להיות הרבה יותר רגוע ולישון יותר טוב - וההחלמה התחילה להתקדם.

שימו לב, אם אתם משתמשים בבקבוק הברמן, חשוב מאוד במצב זה לוותר לגמרי על השסתום שבין הפטמה לבקבוק (העיגול הצהוב שבתוכו הממברנה הלבנה מסיליקון) ולהרכיב רק בקבוק, פטמה וטבעת פטמה. השסתום רק מפריע להאכלה בעזרת הצינורית.

למרות שעבורנו, וגם עבור הורים נוספים, זה היה פתרון קסם, שמעתי גם על הורים שחשו נוח יותר עם המזרק. זה בסדר גמור - העיקר שתמצאו דרך להאכיל את התינוק בתקופה זו. כמו כן, יתכן שהתינוק יביע התנגדות ותסכול גם אם תתחילו מיד עם הפתרון של הצינורית בבקבוק, משום שלמרות הבקבוק המוכר, עדיין זהו מצב שונה מאוד ממה שהתינוק מכיר: במקום למצוץ את הפטמה (פעולה שמאוד חשובה לתינוקות ומאוד מרגיעה אותם), הוא מקבל מעין מזיגה של החלב לתוך הפה. זה לא קל אבל לתינוק לא תהיה ברירה והוא יתרגל, למזרק או לבקבוק עם הצינורית או לכל פתרון אחר שתמצאו. העיקר שהוא יאכל. אפשר לדבר עם התינוק, להסביר לו שאין ברירה, שעכשיו אסור לגעת בפה שלו והוא יאכל כך עד שיבריא - מספיק שהוא ירגיש מנימת קולכם שאפשר להירגע ולסמוך עליכם.

אם תרצו לנסות את שיטת הצינורית בתוך פטמת הבקבוק, ממה שזכור לי - הצינורית שמתאימה היא צינורית זונדה מספר 10. זוהי צינורית דקיקה, שקופה עם פסים ירוקים. תוכלו לנסות לבקש אחת כזו במחלקה, היא תספיק לכם (היא מאוד ארוכה ואפשר לחתוך ממנה כמה חתיכות, שתהיה חתיכה לכל בקבוק). חשוב לחתוך חתיכה שתהיה מספיק ארוכה, כדי שאפשר יהיה להשאיר קצה משמעותי בתוך פטמת הבקבוק (כך שהצינורית לא תיפול החוצה), ומצד שני חשוב שהקצה שמחוץ לפטמה לא יהיה ארוך מדי ולא ייגע לתינוק בתפרים. נדמה לי שמשהו כמו 7 ס"מ היה בסדר. בכל מקרה, תפעילו שיקול דעת ותאכילו את התינוק בזהירות ובעדינות.

הערה אחרונה לסיום: ישנם מנתחים (ופרופ' רוזנברג ביניהם) שמבקשים בתקופת ההחלמה מהניתוח להימנע מלתת לתינוק מזון חלבי. הלקטוז שבחלב (רכיב שנמצא בכל חלב של כל אימא מניקה ממשפחת היונקים, ולכן נמצא גם בחלב אם וגם בחלב פרה ובפורמולות המתבססות עליו) אינו אידאלי לתפרים. לכן יתכן שתתבקשו לעבור לתזונה ללא לקטוז. לשם כך ניתן לעבור לפורמולה צמחית, או לפורמולה חלבית ללא לקטוז (יש דבר כזה ולא כולם מודעים לכך). אם מדובר בתינוק שכבר אוכל מזון מוצק (בניתוח החך למשל), יתכן שתתבקשו להימנע ממוצרי חלב עד לאחר ההחלמה.


הרגעה והרדמה

בדומה לנושא ההאכלה, גם כאן המגבלות לא פשוטות. אחרי הניתוח התינוק לא יוכל למצוץ מוצץ או אצבע, לא יוכל לישון על הבטן ויהיה באופן כללי מוגבל מהרבה בחינות. גם בתחום הזה תצטרכו להיות סבלניים ויצירתיים. יתכן שהתינוק יוכל להירדם על הידיים או בעגלה, יתכן שיישן איתכם במיטה או שאתם תישנו לידו - כל פתרון שתמצאו שיהיו לטובתו ויוכל לעזור. תמשיכו להיות חזקים ולזכור שעוד מעט זה נגמר, התינוק יחלים - וגם אם תקופת ההחלמה נראית כמו נצח, ודאי בעיניים של תינוק, היא תסתיים, ועם מעט עזרה מצדכם יש סיכוי טוב שכל ההרגלים הקודמים יחזרו והכול ישוב על מקומו בשלום.

יש לי זכרון מאוד חזק של הפעם הראשונה בה השכבתי את אורי על הבטן אחרי ניתוח השפה. זה היה כמעט שבועיים אחרי הניתוח, הייתי אמורה לחכות שבועיים מלאים אבל כבר היינו בביקורת ואמרו לנו שההחלמה מתקדמת יפה, וכבר לא יכולתי לחכות יותר - הוא כל כך אהב להירדם על הבטן לפני הניתוח והרגשתי שהוא משתגע מהעובדה שזה נלקח ממנו. אז השכבתי אותו, לידי. הוא שכב לשנייה עם הראש למעלה, הביט קדימה במבט מרוכז כאילו משהו מהעבר הרחוק חוזר אליו והוא נזכר... ואז הוא הניח את ראשו בעדינות (בעצמו כבר הרגיש שצריך להיזהר באזור הפה), עצם עיניים ותוך שתי שניות נרדם. זה היה מצמרר.


גלדים וצלקות

אחרי הניתוח יהיו סביב אזור התפרים הרבה גלדים ודם קרוש. הגלדים מתעבים בתקופת ההחלמה, כי הגוף מפריש שם כל מיני חומרים שמרפאים את המקום. מכיוון שאסור לשטוף או לגעת, כל האזור נראה מאוד רע. אבל חייבים להתאפק ולא לגעת, למען האיחוי המלא של הצלקות.

לאט, לאט, הגלדים יתחילו לנשור, ועוד חלקים מהצלקות יתחילו להיחשף. כשתושלם ההחלמה (סביב שבועיים, אבל זה יכול לקחת גם קצת יותר), תראו את הפה הקטן במלוא הדרו... וכאן המקום להזכיר שמה שתראו בשלב זה אינו המראה הסופי. לצלקות לוקח זמן רב - לפחות שנה! - עד שהן מקבלות את המראה הסופי, ובחודשים הקרובים תראו כל הזמן שיפור והיטשטשות שלהן.


ביקורת לאחר הניתוח וחזרה לשגרה

כשבועיים לאחר הניתוח אתם אמורים לעבור ביקורת (כאמור, בהנחה שאין צורך להגיע להסרת התפרים). בשלב זה יתכן שהמנתח יסיר בעצמו חלק מהגלדים שעוד נותרו, או שיחליט לא לגעת.

בהנחה שהכול בסדר, זה הזמן להתחיל לחזור לשגרה. המקום עדיין עלול להיות רגיש ויתכן שתחליטו שאתם עדיין שומרים על התינוק מפני השתוללות ונפילות באופן מחמיר יותר מהרגיל, אבל בכל מה שקשור למגבלות על האכילה, המציצה, השינה וכדומה - כל מה שקשור להרגלים של התינוק עצמו - אפשר להתחיל לחזור לשגרה.

שבועיים זה המון, המון זמן בחיים של תינוק כל כך קטן. בהחלט יתכן שהתינוק יתקשה לחזור להנקה, למשל, או לא יבין למה מחזירים לו את הבקבוק אחרי שהוא התרגל לצינורית או למזרק. שמעתי סיפורים על תינוקות שהמשיכו עוד כמה ימים עם המזרק... בסופו של דבר, עם עוד קצת סבלנות שלכם, הכול יבוא על מקומו בשלום.

הניתוחים שאורי עבר זכורים לי כיום כגל גדול שבא ושטף אותנו. תקופות ההחלמה היו מאוד לא קלות והיו בהן הרבה רגעי ייאוש, בגלל הקושי של אורי, בעיקר באכילה ובהירדמות. אבל הוא היה חייב לעבור את הניתוחים הללו, והם שיפרו את איכות חייו באופן מדהים. אנחנו ההורים היינו חייבים להיות חזקים ואמיצים עבורו, וכולנו עברנו את זה יחד.

ולכם שצריכים לעבור את זה אני מאחלת שיעבור לכם בשלום, בהצלחה ובקלות. אנחנו כאן כדי לתמוך בכם.