האלבום של אוּרי

אורי כבר כמעט בן שלוש. הוא מאוד אוהב עכשיו להתבונן באלבומים המשפחתיים. קודם כל הוא "חורש" את האלבום של אחותו הגדולה, משום מה דווקא אותה הוא אוהב לראות כתינוקת. אחר כך אנחנו מדפדפים קצת באלבום שלו.

בשבילי, להתבונן באלבום של אורי זה לעבור דרך המון כאב. מין הישאבות ב"מנהרת הזמן" למקום שבו הפצעים הישנים נפתחים. קשה לגלות בכל פעם מחדש כמה זיכרונות כואבים יש לי מהתקופה ההיא, וקשה לכתוב על זה בבלוג שהמטרה העיקרית שלו היא לעודד, לתמוך ולהראות את הצד החיובי. אבל אז אני חושבת שיש לבלוג עוד מטרה חשובה: לפרוק את מה שעל הלב, לחשוף ולשתף אנשים נוספים. אז אני מרשה לעצמי לכתוב על הכול.

את כל אלבומי הינקות של ילדיי התחלתי מכמה תמונות מההיריון. שתהיה מזכרת. אורי אוהב לראות את הבטן הגדולה ולשמוע את ההסבר: כאן הייתה לאימא בטן גדולה כי היה לה תינוק בתוך הבטן... אני רואה את עצמי בסוף ההיריון ההוא ורואה אישה צעירה, שברירית, מנסה להיאחז בטוב, ממתינה להתמודדות הגדולה שמצפה לה.

אחר כך - תמונות מחדר לידה. אורי התינוק, עם השסע, עם החדק הקטן שמחובר לו לקצה האף והחור הפעור מתחתיו. תינוק בהיר, קטן, עגול פנים, חסר אונים, ושסע. רופאת ילדים בודקת אותו וערן מתבונן איתי בתמונה ואומר, "רופאה צעירה שלא תישכח את המקרה הזה כל החיים שלה". אני חושבת שהיא בטח כבר שכחה, אבל ערן קצת נוטה לרגשנות כשהוא רואה איתי את התמונות. מיד אחר כך - תמונה בה אני מחבקת את אורי, עטוף היטב, עוד בחדר הלידה, אני מותשת מהמאמץ והדאגה מכסה את פניי. אני כבר לא זוכרת הרבה מהרגעים ההם, רק את התחושה שהנה, עברנו את השלב הראשון, הגענו עד הלום ובעצם עכשיו הכול מתחיל.

ימים ראשונים בבית. תמונות של אורי באמבטיה. האחות הקטנה צמודה לאימא, עוזרת לרחוץ את התינוק החדש. תמונות של אימא עייפה, מאכילה. אין הנקות בכלל, זה לא אפשרי. התמונות האלה של הבקבוק והחלב השאוב מעוררות כל כך הרבה כאב. כבר כתבתי כאן על תחושות ההחמצה, האבדן, על "מה היה אילו". זה חוזר מחדש מול התמונות האלה.

תמונות מהברית. בני משפחה קרובים נאספים בביתנו, אני עוד עם חולצת היריון, אורי קטנטן ורזה (רק אחר כך הבנו כמה קשה היה לו לאכול, גם עם הבקבוק המיוחד, עד שהתחלנו לעזור לו וממש לסחוט את החלב לתוך פיו; מפחיד לראות את זה עכשיו, את הרגליים הקטנטנות, המצומקות, ולחשוב שהוא עוד עבר ברית). הסבים והסבתות נראים בשוק, אולי זה נדמה לנו עכשיו במבט לאחור, אז בכלל לא ראינו את זה. למי היה זמן להסתכל על מישהו אחר. ותמונות של המוהל לפני הטקס ובמהלכו, מדבר איתי, שואל שאלות. אני זוכרת שהוא אמר "אני מתחיל להבין איזה אומץ יש לכם". איזה אומץ? בסך הכול ניסינו לעבור את זה בשלום.

אחר כך מגיעות תמונות קצת יותר נחמדות. אורי עולה במשקל. בגיל חודש וחצי שלו יש תמונות מיום הולדת 4 של אחותו, רואים אותו כבר עגלגל, שמנמן ונינוח. איזה כיף. אני מתבוננת בתמונות ויודעת כמה השקעתי בהאכלה שלו, איזה פרויקט אדיר זה היה, כמה כוחות נסחטו ממני כדי שהילד הזה יאכל ויגדל. אני לא מנסה להישמע הירואית, לא קושרת לעצמי כתרים, רק חולקת את הזיכרונות ואת הכאב שמציף אותי. היה לי נורא קשה. אני לא יודעת איך עמדתי בזה בכלל.

אבל אורי מתעגל ומחייך, צוחק, מושיט ידיים. זיק שובבות נדלק בעיניו. השסע הופך להיות יותר ויותר שולי בפנים שלו. בתמונות רואים המון שמחה, אורי מוקף צעצועים, צוחק ומרוצה. אני זוכרת את התקופה הזו, למרות הקושי הגדול הייתה בה נחת, נעים להיזכר בזה - אבל גם הניתוח כבר מתקרב, הניתוח הראשון, בגיל ארבעה חודשים. אני זוכרת את המתח, החששות, איך בכלל אפשר להחזיק תינוק בגיל כזה בצום לפני הניתוח, מה יהיה אם הניתוח לא יתחיל בזמן, מה יהיה אחרי, כשיכאב לו, כשנצטרך למנוע ממנו לגעת בפה, איך בכלל עושים את זה??? התמונות מתחלפות לנגד עיניי וכמו בסרט נע חולפים השבועות, אורי אחרי ניתוח, עם תפרים ודם קרוש ומראה חדש. אורי שלי שיושב לידי וכבר תיכף בן שלוש שואל מה זה ואני מסבירה בשפה שהוא יכול להבין, האם אי פעם הוא יוכל באמת להבין? אני מקווה שלא יצטרך.

התמונות חולפות, אורי גדל, תקופות מתחלפות בחיינו. שגרת היום-יום שלנו מתייצבת, ועדיין יש קושי רב, אבל הוא כבר לא הקושי של ההתחלה. הבהלה שהייתה שם בהתחלה, תחושת ההישרדות, הבדידות שהרגשתי רוב הזמן מול כל העולם - כל אלה מפנים אט אט את מקומם לתחושות של שמחה ונחת, רגיעה וסיפוק. יום הולדת ראשון, ניתוח שני, בגדי חורף וטיולי אביב וחופשת קיץ ושוב יום הולדת, וניתוח שלישי. התמונות מספרות את הסיפור של אורי, של השסע, של חיינו סביב הטיפול בו ובכלל, כמשפחה. האלבום מסתיים בינתיים, ממתין להמשך, אנחנו חוזרים לשגרת חיינו.

***

כמו ההתבוננות באלבום של אורי, ישנם כל מיני מצבים בחיים שמחזירים אותי אחורה אל הכאב ההוא.

לא מזמן ביקרנו אצל חברים שנולדו להם תאומים. התינוקות, בני חצי שנה, עדיין יונקים אבל גם מקבלים תחליף חלב אם בבקבוק. עזרתי קצת לאימא שלהם, החזקתי אותם, אפילו האכלתי. לא היה לי פשוט לחזור ולהחזיק תינוק ולתת חלב בבקבוק. זה ישר החזיר אותי לחוויה של אורי התינוק, לבקבוקי ההברמן, לקושי, לחוסר האונים. אחר כך, ליד הכיור במטבח שלהם, ראיתי שורה של בקבוקים עם שאריות חלב, ממתינים לשטיפה. הבקבוקים, רגילים לגמרי, במקרה היו דומים לבקבוקי הברמן שהיו לנו, ואני הרגשתי כאילו רק אתמול היינו שם, עוברים דרך מנהרה ארוכה ומשתדלים כל הזמן לזכור שעוד קצת ונגיע אל האור. כבר עבר לא מעט זמן מאז, ובכל זאת במצבים מסוימים אני מרגישה כאילו רק יצאתי משם.

***

קשה להסביר את התחושות האלה. סוג של טראומה. למה טראומה? גם בגלל השסע, שהיה קשה והצריך טיפול מיוחד. אבל בעיקר, כך נדמה לי, בגלל הבדידות. הסביבה התקשתה לתמוך בנו. לא כל כך ידעה כיצד, לא הייתה מספיק מודעת. אין לי טענות לאף אחד. אני מבינה שזה קשה למי שלא מכיר. אני גם יודעת שבסך הכול, מצבנו לא היה רע בכלל: ידענו מראש על המום, התכוננו לפני הלידה, קראנו המון חומר, התייעצנו. אפרת, גיסתי, תמכה בי לאורך כל הדרך. הקשר עם אריאלה (ד"ר אריאלה נחמני) עזר המון. מתישהו נוצרה החברות שלי עם איריס וזה פתח נתיב דו צדדי לתמיכה ללא הפסקה... וערן כל הזמן היה לצידי. יכולנו להרשות לעצמנו לצמצם שעות עבודה, להתכנס יותר בתוך התא המשפחתי שלנו, לעשות את מה שנדרש עד שהדברים יסתדרו. לא לכל אחד ישנם תנאים כאלה. ובכל זאת, רוב הזמן היינו לבד, עם הכאב על מה שהתינוק שלנו צריך לעבור, עם ההתמודדות היום-יומית, הדאגות והפחדים.

אולי בגלל זה אני עדיין מוצפת כאב מתמונות - באלבום או בחיים - שמזכירות את התקופה ההיא; ומקווה, כל כך מקווה, שהחשיפה של הדברים תוכל לעזור לאחרים, שלא יהיו לבד, שידעו שיש מי שמבין אותם, ושיצליחו, גם בתוך המנהרה, לראות ולהרגיש את האור.