15 באוגוסט 2012

אמא לשתיים

הדרי היא ילדה של אמא.
אני מניחה שכל ילד תופס את האבא או את האמא לצידו בשלב זה או אחר, אבל מרגיש לי שלא בכדי הדרי "בחרה" בי.
הדרי היא ילדת סנדביץ' - אחותה הקטנה של אחינועם, ואחותה הגדולה של רננה מזה פחות משנה.
סך-הכל שנתיים וארבעה חודשים מפרידים בין אחינועם להדר. פער גילאים לא גדול במיוחד.
אחינועם, כאחות הגדולה, הייתה צריכה להתמודד עם לא מעט דברים בהקשר השסע בשפה של הדרי.
מן הסתם גם דברים שלא היינו מודעים אליהם כשהם קרו. רוב הפעמים אני הייתי עם הדרי.

בניתוח הראשון של הדרי, ביום ממש, אחינועם חטפה דלקת אוזניים חריפה.
יועד ואני נקרענו בין הכאב של אחינועם לכאב של הדר. אני נשארתי להתמודד עם הכאב של הדרי.
פיתחתי להדרי רגישות יתר עוד מזמן ההריון כשדיברו איתנו לחשוב על אפשרות הפסקת ההריון.
הרגישות המשיכה בהתמודדות היומיומית של הרחבת הלסת (ב"ניסוי ותהייה" כתבתי על זה בפירוט), בביקורים אצל ד"ר בוצר - הדר בוכה ואני איתה, בביקורים ברמב"ם - הדר צועקת ואני איתה.
לא תמיד יועד היה שם בשביל להיות הקול השפוי. רק הדר ואני. הכאב שלה הוא הכאב שלי.

הרגישות הזו השפיעה על כל מהלך בחיים שלנו.
יועד בשלב מסויים קרא לזה "פינוק". אני קראתי לזה "הכלה".
לא רציתי לראות דמעות מהדרי. שמרתי את הדמעות לכאבים, הלא בהכרח פיזיים, של הטיפולים.
בכל יתר הזמן גוננתי עליה ביתר שאת.

בהמשך הדרי הסכימה להתלבש רק איתי, לאכול רק איתי, מקלחות איתי ולישון - איתי.
יועד היה נשאר מחוץ לתחום עבורה (אם הוא היה מתעקש איתה הכל היה מלווה בבכי וצעקות של "אמא-אמא" ואני הייתי נשברת), כמו גם אחינועם מחוץ לתחום - בעבורי.

אני מניחה שהייתי יותר נוקשה עם אחינועם בתקופה הקשה של הדר. בתקופה הלא קלה שלי.
הסביבה ביקרה אותי על כך, ואולי בצדק. אבל לא ידעתי מהם הכלים להתמודדות עם המצב.
האמת, לא כל-כך חיפשתי.

יועד תפס את עמדת הפיקוד עם אחינועם ובמקום מסוים חלקנו את התפקידים בינינו.
אחינועם נהייתה ילדה של אבא. ילדה של אבא שלא תמיד מייחסת חשיבות לאמא שלה.

הדר מבקשת אותי כשהיא צריכה להיות במעקבים רפואיים, מבקשת ממני להשכיב אותה לישון - לידי.
לא תמיד נותנת לאבא שלה להתקרב אליה. לא תתן לאחינועם להתקרב אליי.
אם בשנה הראשונה של הדר נתתי לזה לקרות, היום כבר לא. בדיעבד, לא הייתי צריכה לתת לזה לקרות גם אז.
אני לא בהכרח מצטערת על האופן שהתמודדתי עם השסע של הדרי, אלא יותר אל היחס אל אחינועם.
אני לא יכולה להעיד על עצמי שהייתי עבור שתיהן במידה שווה, כי אני לא, המצב לא איפשר את זה.

אני יודעת שזה בר-שינוי ותיקון. לא בפיצויים על תקופה שהייתה אלא ביכולת היום לעשות אבחנה בין השתיים.
להיות ערה לצרכים של אחינועם ברגע נתון לעומת הצרכים של הדרי.
שתי בנות כשלכל אחת את הצורך האישי שלה גם אם מדובר באותו מצב נתון. כל אחת היא עולם ומלואו.
לא מחלקת לי את העולמות יותר, אלא מחלקת את עצמי לשני עולמות.

ההורות היא נלמדת. וצריך גם לדעת ללמוד מהחדש, לפני שלומדים מהטעות לאחר שנעשתה.
אני בטוחה (יודעת) שטעיתי לא פעם בדרך בהתמודדות הרגשית של השסע בשפה של הדרי.
אני מניחה שעוד אטעה, אבל אעשה הכל כדי למזער את הטעויות, לפחות שלא יהיו על-חשבון יתר בני המשפחה.
החכמה היא גם לדעת לעצור ולמצוא את האיזון הנכון.
בדיעבד- הכל הופך לברור יותר.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה