הייתי בשבוע 24 להיריון כשגיליתי על השסע של הדרי.
היה יום שישי, הלכנו כולנו לסקירת מערכות מורחבת. אבא, אחינועם עוד לא בת שנתיים ואני.
נכנסנו לבדיקה ובשלב מסוים אחינועם איבדה סבלנות... יועד יצא איתה לשעשע אותה בחוץ.
נשארתי לבד.
הבדיקה התחילה שגרתית לחלוטין. בשלב מסוים הרופא נעצר ואמר, אני רואה משהו בפנים. נראה כמו שנץ, כמו שסע.
זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את המושג שסע בהקשר הריוני.
שאלתי מה זה אומר. הרופא אמר לי, לא יודע, אבל זה נראה כמו שסע בשפה. תצטרכי לעשות אולטרסאונד ממוקד פנים. הוא המשיך ושאל כבדרך אגב "איפה עשית את הסקירה הראשונה?"
עניתי לו - אצלך.
ומה יש לכם, המשיך לשאול, בן או בת?
אמרתי לו - לא יודעים, מבחירה.
ואז ברגישות שידועה לפעמים רק לרופאים הוא הוסיף ואמר, "אז תבדקו. כי אם באמת יש שסע וזאת בת, לרוב אנשים בוחרים לעשות הפסקת היריון".
הסתכלתי עליו בלי להבין. אבל אני זוכרת עד היום את המשפט שלו.
אמרתי לו שבת שלום. ויצאתי.
אם כך היה נהוג לפני ארבעים שנה, לא הייתי כאן היום, אמא לתינוק בן שמונה חודשים.
השבמחקלצערי, המציאות היום היא שונה. חלילה אני לא שופטת על קבלת החלטות של הורים, מן הסתם כל מקרה לגופו. בטח ובטח לא מבקרת. אני יודעת בדיוק איך זה מרגיש. הבעיה הגדולה בעיניי היא שלרופאים אין באמת את הידע, יותר מזה - חסרה להם לעתים מידת הרגישות. לא סתם מדובר ב"מום" (כן, במרכאות, כי אין בו בעיניי ולא טיפת מום, שוני כן, קצת חריג כן. לא מום) שכיח שכמעט ולא פוגשים ברחוב. אני בטוחה שבמערכת בריאות אחרת, המציאות גם הייתה נראית אחרת..
מחקמתרגשת לראות שדווקא מישהי מהצד השני קוראת את הדברים שלנו. אשמח לדעת אם תמשיכי לקרוא ואולי, אם תרצי, לשמוע גם את הצד שלך בנושאים שאנו מעלות.
מצטערת לקרוא דברים כאלו. היה לי מזל שרופאים לא ראו חיך שסוע של בתי.
השבמחקכן מסכימה איתך, בהחלט מצער שלפעמים בני-אדם בכלל ורופאים בפרט לא ניחנו ברגישות יתר, אבל לומדים להתחשל עם הזמן.
מחקבת כמה הבת שלך ומתי גיליתם את החך השסוע?
מה שמו של הרופא שהמליץ להפיל את הילדה? לי עצמי יש שסע ואני בת.
השבמחק