6 בפברואר 2019

אמא, תהיי אמיצה

היום הילד שלי סובל, וזה קשה. אחרי זמן רב בו נהנינו משגרה שקטה ושלווה, נכנסנו שוב, בסערה, אל עולם הטיפולים. פתאום אנחנו בעיצומו של הטיפול הגדול, זה שכל השנים דובר עליו, ונדמה שכל מה שעברנו, מבחינת טיפול אורתודונטי, היה רק ההקדמה.

אוּרי כבר בן תשע פלוס. ישנם ילדים שעוברים את הניתוח להשתלת עצם בגיל שבע או שמונה. אצלנו הכל קורה מאוחר מבחינת בקיעת השיניים, וטוב שכך. קיבלנו שנתיים שקטות ללא טיפולים, רק מעקבים אחת לכמה חודשים. אבל כל הזמן ידענו שזה מחכה מעבר לפינה. פתאום, בבת אחת, גילינו שעברנו את הפינה, ואנחנו שם.

ברשימת הבעיות הארוכה יש שיניים חסרות, שיניים מנוונות, שיניים שצומחות שלא במקומן או שחוסמות שיניים אחרות; הלסת העליונה שוקעת פנימה; הקשת צרה, אבל בינתיים הוחלט שלא לנסות להרחיב אותה כי לפעמים זה מוביל למצב הפוך, שהיא מתרחבת מדי; וכמובן, נדרשת השתלת עצם, בשני הצדדים. בגלל השסע הדו-צדדי בחך, הלסת העליונה שסועה בשני מקומות, כך שהיא מחולקת לשלושה חלקים. כמו שאני מבינה, זה הגורם לכל הבלגן עם השיניים והשקיעה וכל היתר. על כל אלה ידענו מזמן, אבל היה לנו טוב שהטיפולים נדחו. היה לנו זמן שגרה. כשיש ילדים, אין כמו השגרה.

אתמול אוּרי התחדש בטבעות מתכת על כמה שיניים ובחוט מתכת שמחבר ביניהן. אבא היה איתו. אני כבר לא מגיעה לטיפולים בבית החולים, זה קשה לי. אבא הוא זה שעושה את הדרך הארוכה עד חיפה, ממתין במחלקה, נכנס לטיפול, מחזיק את היד, מכיל את הקושי, מדבר עם הרופא, מקבל הנחיות, קובע את התור הבא, ובדרך חזרה לוקח את אוּרי לעשות קצת כיף ביחד; אני פוגשת אותם בבית וממשיכה משם. גם אתמול היה להם יום כיף, לאוּרי ולאבא, אבל לשניהם היה קשה מאוד.

בהמשך הדרך, ממש בחודשים הקרובים, נמשיך לריבועים מודבקים על השיניים, וגומיות, ומסכה ללילה, והכל במטרה לקדם את הלסת העליונה החוצה, לדחוף את הלסת התחתונה פנימה, ליישר את השיניים ולהכין את הפה להשתלת עצם. בהמשך, בעיקול הבא של המסע, יהיו כנראה גם השתלות שיניים. אבל זה עוד רחוק.

כל כך הרבה על כתפיים של ילד בן תשע פלוס, שקם בבוקר ואומר, אמא, זה כואב. ילד שמצחצח שיניים בגבורה, ביסודיות, ברצינות, ולומד לשטוף את הפה היטב, ומנקה בכל המקומות הנסתרים. ילד ששם את הילקוט על הגב ויוצא לבית הספר אחרי שקיבל ממני הסבר איך לחתוך את הכריך, שיהיה לו קל לאכול, ואחרי שהזכרתי לו שזה בסדר לשתף את המחנכת ואת החברים, אם ירצה, בכל מה שעובר עליו. ילד שסובל כי בצד הפנימי של הלחי נוצר פצע, תוך פחות מיום, מכל הברזלים ששמו לו בפה, אבל כשאני מורחת לו משחה ומוסיפה גם נשיקה על הלחי הכואבת, הוא מביט בי בעיניים אסירות תודה ונצמד אליי בחיבוק, ואני מזהה את השמחה בעיניו, זו שכל כך מאפיינת אותו מאז שנולד; זו שהופכת אותו לאוּרי שלי.

כל השנים ידענו שנגיע למקום הזה, והוא בכל זאת תופס אותנו לא מוכנים. עברנו את התקופה הראשונה אחרי הלידה, עם הקשיים הכל כך משמעותיים בהאכלה ובתחומים נוספים; עברנו שלושה ניתוחים ממושכים, עם תקופות החלמה קשות, עד גיל שנתיים; ותמיד חיכינו שתגיע השגרה. תמיד ידענו שמעבר לשסע, יש ילד. ילד מתוק וחכם ומלא קסם, עם רגשות ורצונות ורעיונות, עם משחקים וספרים ותחביבים. ילד עם המון אהבה. ובאמת, אחרי הניתוחים נכנסה השגרה. בשנים שאחרי הניתוחים אוּרי הלך לגן ולבית הספר, הכיר חברים, למד, שיחק וצבר חוויות וזיכרונות ילדות יפים ומאושרים. היו תקופות של טיפול אורתודונטי, גם הוא לא היה קל; היו מעקבים אצל אף-אוזן-גרון וטיפולים אצל קלינאית תקשורת; אבל כל זה לא הפריע לתחושת הנורמליות הבריאה, שכל כך היינו זקוקים לה.

והנה אנחנו שוב בהתמודדות, עם ברזלים וחוטים ופצעים ומשחות והכנה נפשית לבאות. שוב עולה המילה הזאת, ניתוח, והיא כבר קרובה וממשית. זה לא קל לנו, ובטח לא קל לאוּרי. אני יודעת שאנחנו חזקים, אני יודעת שיש לנו ניסיון ושנעבור גם את זה. אוּרי כבר יותר גדול, וזה משמעותי. זה כבר לא להכניס תינוק לניתוח. זה ילד ששואל ומקשיב ומבין ויודע להתמודד. אבל קשה לראות אותו סובל. כולנו צריכים להיות אמיצים.

אני מזכירה לעצמי שטוב שהוא מתלונן. טוב שהוא משתף אותנו בקושי, כועס, מקשה, שואל שאלות. כל אלה הם סימן לכך שהוא ילד בריא, שעובר תהליך נורמלי. מותר לו לבכות, מותר לו להתלונן. אנחנו מחבקים אותו, מסבירים, ממשיכים הלאה. עוברים את זה ביחד.

היום בבוקר אוּרי יצא לבית הספר, ואני התבוננתי בו, הולך לו ברחוב עם הילקוט על הגב ואינספור רעיונות מתרוצצים במוחו, דברים שהוא רוצה לעשות, משחקים שהוא רוצה להמציא, חברים שאיתם ייפגש. התבוננתי בו וידעתי שלילד הזה יש כוחות מופלאים והמון שמחת חיים. אנחנו צריכים רק להמשיך לטפח את הפרח העדין והמופלא הזה. ולהיות אמיצים.

2 תגובות:

  1. שירי היקרה, כל כך התרגשתי מכך שהצלחת לתת למילים כל כך הרבה עוצמה...כצופה מהצד-כאדם מן השורה אני שואבת מדבריך כוחולומדת עוד ועוד מהי אהבה. וכקלינאית תקשורת אני לומדת ממך כל כך הרבה על הרבדים שמתחת לשסע של אושר, אהבה, הבנה, חשיבה ואמונה באדם שהינם המנוע של השיקום הקשה והממושך. אריאלה

    השבמחק
  2. תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.

    השבמחק