"אז מתי הניתוח?"
ארבעה ימים השאלה הזו של הדר מהדהדת לי בראש. ארבעה לילות בהם אני נרדמת לתוך מחשבות הניתוח, ורק לפני פחות מחודש יצאנו מהתמודדות מאתגרת אחרת.
בחודש מאי האחרון הדר ואני התקשקשנו על הניתוח שהיא צפויה לעבור לקראת החורף. מעין שיחה מקדימה לקראת פגישה שידעתי שעליי לקבוע בבית-החולים "שערי צדק" עם ד"ר ערן רגב.
כמה ימים לאחר מכן והדר מתלוננת על כאבי אוזניים ושיעול טורדני. ערב אחד קוצר נשימה ואני, על אף שאני מחשיבה את עצמי מנוסה בתחום ההורות והתפקוד בעתות מחלה, מזעיקה עזרה ראשונה. למחרת המלצה לאנטיביוטיקה ואחרי שלושה ימים הדר מתלוננת על חזה בוער. לא עובר יום והדר מתקשה לאכול. כל מאכל שבא במגע עם הלשון נפלט החוצה כמו נחנקת ממנו. יומיים-שלושה ואין שינוי במצב. הדר לא אוכלת.
הפניה למיון, הבדיקות הכלליות מעידות שלמעט צריבה שנצפתה הכל תקין, אך בכל זאת ממליצים לאשפז. מבחינתנו הדר חיונית ומתפקדת, מסרבים לאשפוז בהבנה שהמשך בירור יהיה אצל גסטרואנטרולוג (מומחה מחלות דרכי עיכול) ומשתחררים עם תרופות מונעות צרבת. שיפור קל עם תרופת הצרבת וכל מאכל חדש שאוכלת מבורך. גסטרואנטרולוגית המליצה על בדיקת גסטרוסקופיה, אך במקביל גם משערת שאולי מדובר במקרה סומטי המגיע מטראומה שחוותה.
חששתי מבדיקת הגסטרוסקופיה ועל אף הדאגה וחוסר ההבנה מה הדר חווה, יועד ואני בוחרים לדחות את הבדיקה ככל שנצליח. הרגישות והחולשה שלי להליכים רפואיים שהדר חוותה בעבר היו חזקים מתמיד. בין לבין פותחים "גוגל", קוראים קצת מחקרים רפואיים, מתייעצים טלפונית עם ד"ר רגב מ"שערי צדק", מתייעצים עם רב ומקבלים ממנו ברכה וקמע, הדר מתחילה טיפול הומאופתי אך ככל שהימים עוברים כמעט ולא חל שינוי במצבה, המאכלים שאוכלת ניתנים לספירה על יד אחת.
חודש עובר ואנחנו בעיצומו של חודש יוני ובכל התקופה הזאת הדר נעדרת מבית הספר. המקום שכל-כך פרחה בו, מוקפת בחברות טובות ומצטיירת כתלמידה מצטיינת בעיני המורים, הפך להיות המקום שמציף בה רגשות שליליים. מסרבת להיפרד ממני ורוצה להיות רק בקרבתי. חברות מתקשרות והיא מסרבת לדבר איתן, מגיעות אלינו הביתה והיא מסרבת לראות אותן, שולחות לה מתנות והפתעות והיא מסרבת לקבל אותן. הדר מתכנסת בתוך עצמה, לא משתפת, והדאגה שלנו מתעצמת. מבררים בבית-הספר אם קרה משהו שם ואיך קרה שהכל התהפך למצב הלא מובן. כמה חיכיתי ל-30 ביוני ולחופש הגדול. שיערתי שהכל יהיה מאחורינו כשהחופשה תתחיל.
בוקר אחד הדר לא מצליחה לשתות מים. למרות שבולעת מים היא מקיאה אותם. נפלטים מתוכה החוצה. עובר יום והתופעה ממשיכה. הפניה למיון ילדים "שניידר", הבדיקות הכלליות תקינות, הרופאים תוהים אך משחררים הביתה. פעם נוספת המילה "סומטי" וטראומה עולים בשיחת הסיכום. והתופעה? ביום למחרת נעלמת כלא הייתה.
הדר מתוסכלת ואני אובדת עצות. יודעת בתוך תוכי שרק אישיות כמו של הדר יכולה לצלוח את המצב והתקופה והתסכול.
החופש הגדול מתחיל, אך התזונה ממשיכה לקרטע. כמעט חודשיים עוברים ולא נראה ששינוי משמעותי מתרחש.
מחליטים להמשיך לדחות את בדיקת הגסטרוסקופיה, ומלאה בתקווה של קיץ פונים לדיקור סיני. במרחק של 20 דקות נסיעה מהבית, על הר גבוה, בישוב קטן מי-עמי, מהמפגש הראשון עם ענת ידעתי שהפתרון להכל נמצא בידיים שלה.
מטיפול לטיפול מצבה התזונתי של הדר משתפר והשיעול נעלם כלא היה. עוד מאכל ועוד מאכל מתווספים לתפריט שלה.
בין הטיפולים יוצאים לטיול וקצת לנופש והרבה תשומת לב. הקיץ ממשיך, אך הדר נמנעת ממפגש עם חברות ושומרת על ריחוק מכולן.
החופש הגדול נותן סימנים של סיום ושנת לימודים חדשה בפתח. כיתה ד'. מחנכת חדשה, אך מוכרת ואהובה. הדר עם דמעות בקצה העין והחשש הטבעי שלה מהתחלה חדשה. אני רואה כמה הדר אהובה ומתקבלת בחיוך ובחיבוק מעוד חברה ועוד חברה. געגוע אמיתי לילדה שהייתה חסרה תקופה ארוכה. התקופה הקשה מאחורינו, אך עדיין מתמודדים עם פירורים שצריך עוד לנקות. הטיפול הרגשי שענת נותנת להדר בשילוב הדיקור מעודדים וטובים לה. הם טובים גם לי כאמא של הדר.
ב-4 בנובמבר ניסע לפגישה בבית-החולים "שערי צדק" בירושלים, לשיחה עם ד"ר ערן רגב, לקראת תכנית הניתוחים של הדר עליה דיברנו בפגישה האחרונה שהייתה לפני כשנה. השתלת עצם דו-צדדי ויישור השיניים הקדמיות. רק אז, אולי, תהיה להדר תשובה לשאלה ששאלה לפני ארבעה ימים.
תקופה מורכבת ולא פשוטה לפנינו. אנחנו נידרש לתעצומות נפש לקראת הבאות. אדרש לכוחות של אמונה ולכתף רחבה להישען עליה כמו בעבר.
אני לא אותה אמא מימי ההיריון ועצות הרופאים, בהם נצמדתי ונדבקתי בכח ובאמונה של יועד.
אני לא אותה האמא מהשנים הראשונות של הדר והניתוחים שעברה, אז הייתי אמא לשתיים והדאגות שלי התפצלו בהתאם.
הדר עוד רגע חוגגת 10 ואני חגגתי 40. אמא לחמישה ילדים. מאמינה, חזקה ודואגת הרבה יותר מבעבר.
מרגישה את המשפחה המונחת לי על כתפיים לא רחבות במיוחד, וביניהם ילדה דקיקה, רגישה, עם חוזקות ותעצומות ייחודיים אך ורק לה.
"פתחו לי שערי צדק אָבׂא בם אודֶה יה
זה השער לֵׂה' צדיקים יבׂאוּ בו
אודְךָ כי עניתני ותְהִי לי לישועה
אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה
מאת ה' היתה זאת היא נפלָאת בעינינו
זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו
אנא ה' הושיעה נא
אנא ה' הצליחה נא"
(תהלים קיח, י"ט-כ"ה)
ארבעה ימים השאלה הזו של הדר מהדהדת לי בראש. ארבעה לילות בהם אני נרדמת לתוך מחשבות הניתוח, ורק לפני פחות מחודש יצאנו מהתמודדות מאתגרת אחרת.
בחודש מאי האחרון הדר ואני התקשקשנו על הניתוח שהיא צפויה לעבור לקראת החורף. מעין שיחה מקדימה לקראת פגישה שידעתי שעליי לקבוע בבית-החולים "שערי צדק" עם ד"ר ערן רגב.
כמה ימים לאחר מכן והדר מתלוננת על כאבי אוזניים ושיעול טורדני. ערב אחד קוצר נשימה ואני, על אף שאני מחשיבה את עצמי מנוסה בתחום ההורות והתפקוד בעתות מחלה, מזעיקה עזרה ראשונה. למחרת המלצה לאנטיביוטיקה ואחרי שלושה ימים הדר מתלוננת על חזה בוער. לא עובר יום והדר מתקשה לאכול. כל מאכל שבא במגע עם הלשון נפלט החוצה כמו נחנקת ממנו. יומיים-שלושה ואין שינוי במצב. הדר לא אוכלת.
הפניה למיון, הבדיקות הכלליות מעידות שלמעט צריבה שנצפתה הכל תקין, אך בכל זאת ממליצים לאשפז. מבחינתנו הדר חיונית ומתפקדת, מסרבים לאשפוז בהבנה שהמשך בירור יהיה אצל גסטרואנטרולוג (מומחה מחלות דרכי עיכול) ומשתחררים עם תרופות מונעות צרבת. שיפור קל עם תרופת הצרבת וכל מאכל חדש שאוכלת מבורך. גסטרואנטרולוגית המליצה על בדיקת גסטרוסקופיה, אך במקביל גם משערת שאולי מדובר במקרה סומטי המגיע מטראומה שחוותה.
חששתי מבדיקת הגסטרוסקופיה ועל אף הדאגה וחוסר ההבנה מה הדר חווה, יועד ואני בוחרים לדחות את הבדיקה ככל שנצליח. הרגישות והחולשה שלי להליכים רפואיים שהדר חוותה בעבר היו חזקים מתמיד. בין לבין פותחים "גוגל", קוראים קצת מחקרים רפואיים, מתייעצים טלפונית עם ד"ר רגב מ"שערי צדק", מתייעצים עם רב ומקבלים ממנו ברכה וקמע, הדר מתחילה טיפול הומאופתי אך ככל שהימים עוברים כמעט ולא חל שינוי במצבה, המאכלים שאוכלת ניתנים לספירה על יד אחת.
חודש עובר ואנחנו בעיצומו של חודש יוני ובכל התקופה הזאת הדר נעדרת מבית הספר. המקום שכל-כך פרחה בו, מוקפת בחברות טובות ומצטיירת כתלמידה מצטיינת בעיני המורים, הפך להיות המקום שמציף בה רגשות שליליים. מסרבת להיפרד ממני ורוצה להיות רק בקרבתי. חברות מתקשרות והיא מסרבת לדבר איתן, מגיעות אלינו הביתה והיא מסרבת לראות אותן, שולחות לה מתנות והפתעות והיא מסרבת לקבל אותן. הדר מתכנסת בתוך עצמה, לא משתפת, והדאגה שלנו מתעצמת. מבררים בבית-הספר אם קרה משהו שם ואיך קרה שהכל התהפך למצב הלא מובן. כמה חיכיתי ל-30 ביוני ולחופש הגדול. שיערתי שהכל יהיה מאחורינו כשהחופשה תתחיל.
בוקר אחד הדר לא מצליחה לשתות מים. למרות שבולעת מים היא מקיאה אותם. נפלטים מתוכה החוצה. עובר יום והתופעה ממשיכה. הפניה למיון ילדים "שניידר", הבדיקות הכלליות תקינות, הרופאים תוהים אך משחררים הביתה. פעם נוספת המילה "סומטי" וטראומה עולים בשיחת הסיכום. והתופעה? ביום למחרת נעלמת כלא הייתה.
הדר מתוסכלת ואני אובדת עצות. יודעת בתוך תוכי שרק אישיות כמו של הדר יכולה לצלוח את המצב והתקופה והתסכול.
החופש הגדול מתחיל, אך התזונה ממשיכה לקרטע. כמעט חודשיים עוברים ולא נראה ששינוי משמעותי מתרחש.
מחליטים להמשיך לדחות את בדיקת הגסטרוסקופיה, ומלאה בתקווה של קיץ פונים לדיקור סיני. במרחק של 20 דקות נסיעה מהבית, על הר גבוה, בישוב קטן מי-עמי, מהמפגש הראשון עם ענת ידעתי שהפתרון להכל נמצא בידיים שלה.
מטיפול לטיפול מצבה התזונתי של הדר משתפר והשיעול נעלם כלא היה. עוד מאכל ועוד מאכל מתווספים לתפריט שלה.
בין הטיפולים יוצאים לטיול וקצת לנופש והרבה תשומת לב. הקיץ ממשיך, אך הדר נמנעת ממפגש עם חברות ושומרת על ריחוק מכולן.
החופש הגדול נותן סימנים של סיום ושנת לימודים חדשה בפתח. כיתה ד'. מחנכת חדשה, אך מוכרת ואהובה. הדר עם דמעות בקצה העין והחשש הטבעי שלה מהתחלה חדשה. אני רואה כמה הדר אהובה ומתקבלת בחיוך ובחיבוק מעוד חברה ועוד חברה. געגוע אמיתי לילדה שהייתה חסרה תקופה ארוכה. התקופה הקשה מאחורינו, אך עדיין מתמודדים עם פירורים שצריך עוד לנקות. הטיפול הרגשי שענת נותנת להדר בשילוב הדיקור מעודדים וטובים לה. הם טובים גם לי כאמא של הדר.
ב-4 בנובמבר ניסע לפגישה בבית-החולים "שערי צדק" בירושלים, לשיחה עם ד"ר ערן רגב, לקראת תכנית הניתוחים של הדר עליה דיברנו בפגישה האחרונה שהייתה לפני כשנה. השתלת עצם דו-צדדי ויישור השיניים הקדמיות. רק אז, אולי, תהיה להדר תשובה לשאלה ששאלה לפני ארבעה ימים.
תקופה מורכבת ולא פשוטה לפנינו. אנחנו נידרש לתעצומות נפש לקראת הבאות. אדרש לכוחות של אמונה ולכתף רחבה להישען עליה כמו בעבר.
אני לא אותה אמא מימי ההיריון ועצות הרופאים, בהם נצמדתי ונדבקתי בכח ובאמונה של יועד.
אני לא אותה האמא מהשנים הראשונות של הדר והניתוחים שעברה, אז הייתי אמא לשתיים והדאגות שלי התפצלו בהתאם.
הדר עוד רגע חוגגת 10 ואני חגגתי 40. אמא לחמישה ילדים. מאמינה, חזקה ודואגת הרבה יותר מבעבר.
מרגישה את המשפחה המונחת לי על כתפיים לא רחבות במיוחד, וביניהם ילדה דקיקה, רגישה, עם חוזקות ותעצומות ייחודיים אך ורק לה.
"פתחו לי שערי צדק אָבׂא בם אודֶה יה
זה השער לֵׂה' צדיקים יבׂאוּ בו
אודְךָ כי עניתני ותְהִי לי לישועה
אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה
מאת ה' היתה זאת היא נפלָאת בעינינו
זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו
אנא ה' הושיעה נא
אנא ה' הצליחה נא"
(תהלים קיח, י"ט-כ"ה)
אהובה.. איזו אמא טובה ויקרה את..
השבמחקזכתה הדר שלך.. זכתה..
ובעז"ה תזכי גם את יחד איתה להיות אחרי הכל בבריאות שלמה ואיתנה בנפש ובגוף..
ריגשת.. לגמרי ריגשת..
כל הכבוד לך את מדהימה! המון בהצלחה בהמשך שברכת השם תמיד על ראשכם בע"ה.
השבמחקבכנות.. אני קוראת את זה ונשברת. התבשרתי על עוברית עם שסע בשפה ןבחיך בשבוע 15 להריון. איני מצליחה למצוא כוחות לחבק את הבשורה ולא בטוחה שיש בי את הכוחות והרצון לעמוד בניסיון.
סעדתי את הוריי במשך שלוש שנים. אבי נפטר לפני שנה לאחר קטיעת גפה ושיתוק בצד שמאל של הגוף. אימי בבית סיעודי (לאחר עשר שנים שהצלחנו לטפל בה בבית) עם דמנציה מתקדמת ואינה מזהה אותי ואת אחיותיי. ילדתי לפני שנה בן בריא ברוך השם, לאחר שחיכינו לו שבע שנים.
אני מכירה את המערכת הבירוקרטית והרפואית כל כך טוב ואיני מצליחה למצוא כוחות בנפשי להיכנס למסע הזה, קשה עליי גם המחשבה על הסבל הצפוי לילדה. מצד שני איני מצליחה לחשוב על לקיחת כדורים והפסקת חיים שמתפתחים אצלי ברחם. אני שבורה.
אולי יהיו לך כמה מילים