6 בדצמבר 2012

על הניסים ועל הנפלאות

יותר מכל סופגניה או לביבה, יותר מכל חנוכיה או מסיבה בגן, חנוכה מסמל עבורי חג של אמונה.
בתא המשפחתי הקטן שלנו חנוכה מציין עבורנו משמעויות רבות, ויועד ואני מחבבים את התקופה הזאת במיוחד.

במקצועי אני מורה והשבוע לימדתי בכיתה על נס פך השמן.
ניסיתי לגרום לילדים בכיתה להבין מה הרגישו המכבים כשמצאו בבית המקדש את אותו פך שמן טהור וקטנטן, שבעזרתו יכלו להדליק את המנורה. ואני אומרת טהור, כי היה שם הרבה שמן מסביב, שמן טמא, שכמה אנשים לא נחמדים דאגו לקלקל. המכבים מצאו פך שמן שחשבו שיספיק ליום אחד, וביום למחרת גילו שהשמן יכול להספיק ליום נוסף וכך הלאה. כמה שמן טהור נשפך שם.

שאלתי את הילדים מה הרגישו המכבים כשגילו את אותו שמן. המילה שמחה עלתה כמה פעמים. אחד מהילדים אמר "מופתעים", ואחר השלים אותו והוסיף "לא מאמינים". המכבים לא האמינו למה שעיניהם רואות - כמה שמן טהור נשפך שם בבית המקדש, אותו שמן שלמראית עין הספיק ליום אחד, פתאום מספיק לשמונה ימים. וזו המשמעות של נס - היכולת להאמין. כשמאמינים, גם ניסים יכולים להתרחש. 

בגן של הדרי ציינו את חג החנוכה בריקודים ובשירה כמו בהרבה מאוד גנים בתקופה הזו. אני, אישית, לא אוהדת גדולה של המסיבות הללו.
אמנם הגננות תמיד משקיעות הרבה עבודה ומרץ בהקמתן, ואני מאוד מעריכה את זה, אבל לראות קבוצה של ילדים שפועלים "כחיילים" במערכה קצת גורם לי להרים גבה. היו תגובות שונות לילדים בגן לנוכח "המופע" אותו הם מעלים. ילדה שצהלה ושמחה בלי סוף, ילד שהעדיף בכלל לא לקחת חלק בכל החגיגה הזו ורק התבונן מהצד, ילדה שהעדיפה להשאר על הידיים של אבא שלה, ילדה שבכתה, וכל אחד עולם ומלואו. התגובות היו מגוונות גם אצל הצופים - ההורים. אמא שצילמה הכל, אמא שהתלבטה אם לתת לבת הבוכה שלה לבכות בידיים של הגננת או פשוט לגשת אליה, אבא שדיבר בנייד רוב הזמן, וכל אחד והעולם שלו.

הדרי, שזו השנה הראשונה שלה בגן, ואני אובייקטיבית לחלוטין - הייתה מתוקה להפליא. אני חושבת שזו הפעם הראשונה שראיתי אותה נבוכה מאוד לאורך זמן. המבוכה התבטאה בעיקר בכך שהיא העלתה את הלסת עם השיניים התחתונות, מעל השפה העליונה, זו שהיה בה שסע. פעם ראשונה שראיתי אותה מבטאת מבוכה באופן הזה. הדר הייתה כל-כך נבוכה שאפילו לא רצתה לרקוד איתי כמו שהיא כל-כך אוהבת לעשות כשהיא שומעת מוזיקה. אבל עם זאת, מהמקום שלה, עם הפנים המעידות מבוכה, היא שרה ועשתה את התנועות בדיוק כפי שציפו ממנה.

ופתאום זה כאילו נחת עליי משום מקום - ברקע התחיל להתנגן שיר המספר את סיפור חג החנוכה של המכבים עם השמן ושמונת הימים והפזמון שלו היה "מי שמאמין לא מפחד...". ותוך כדי שאני מסתכלת על הדרי שרה את הפזמון התחלתי לדמוע.

זו לא פעם ראשונה שאני שומעת את הפזמון הזה, ולא פעם ראשונה שאני שומעת את הדרי שרה אותו. לא התרגשתי מהשיר, אבל כשראיתי את הדר במבוכה שלה, שרה את השיר, בין קהל ילדים מגוון, עצמאית לחלוטין - התחדדה בי המחשבה שהדרי היא בהחלט נס.

הדר, באותן דקות, סימלה בעיניי, יותר מהכל, את המשמעות של "אמונה" בחג של אור; השמן הטהור שמתמלא כל יום מחדש וממלא אותי, ואת כולם, בהרבה אור. מציפה את כולנו בידע, אהבה, שמחה ויותר מהכל גורמת לי להאמין, שתמיד אפשר למצוא את מה שנקי וטהור שיכול להדליק ולהאיר. לניסים אולי אי אפשר באמת תמיד לצפות, אז מה שנשאר הוא שצריך להאמין. קודם כל בעצמנו, אחר-כך בכל היתר.

2 comments: