הרבה קולות רקע שמענו במהלך ההריון עם הדרי.
אני לא זוכרת את עצמי בוכה במהלך ההריון, מתעצבנת כן, אבל לא בוכה. אין לי מושג אם מדובר במשהו אישיותי, אני מניחה שכן, אבל ההריון עם הדרי גרם לי להיות יותר עצבנית כלפי הסביבה, שלא באשמתה, לא ידעה לתמוך. הרבה עצות לא רלוונטיות קיבלתי והרבה "דמעות של מאחורי הקלעים" ספגתי, ולצערי אף פעם לא שמעתי את הביטוי הכל-כך פשוט ושגור אצל רבים מאיתנו - יהיה בסדר. כאילו פקפקו בי, באמונה שלי וברצונות שלי.
יאמר לזכותו של יועד שהוא עשה את עבודת ה"יהיה בסדר" מאוד בפשטות. הבקשה שלו הייתה אחת - לא לגשת לאינטרנט. לא לחפש ברשת את המונח "שפה שסועה/חך שסוע". יועד הוא לא איש מחשבים. אמנם הוא נעזר במחשב רבות, אבל בניגוד אליי, שמגיל שמונה-תשע מודעת לקיומו של המחשב בבית, הוא לא "חי" את המחשב עם היתרונות והחסרונות שלו. בקשה שכזאת ממני, במקרים רבים, יכולה להיתפס כבלתי אפשרית (מעבר ללא הגיונית), אבל הפעם הסכמתי איתו ואין לי מושג אפילו איך זה קרה. הריון שלם בלי גוגל על "שפה שסועה/חך שסוע". והיום אני אומרת, מה חשבתי לעצמי...
ההריון ברובו היה מלווה בתחושות בטן של מה נכון לעשות. תחושת הבטן הראשונה שלי הייתה בכלל שמדובר בבת. לא בדקנו את מין העובר, למרות הסביבה הרפואית שדרשה. ציינו בפנינו שמדובר במום שכיח בקרב בנים, וכשמדובר בבת, לרוב, המום מלווה בתסמונות נוספות. רופא "נחמד" אחר טרח גם לציין שבנות יותר עסוקות בדימוי הגוף ושהורים רבים בוחרים הפסקת הריון כשמדובר בבת. ליועד ולי היה ברור שזה בכלל לא משנה. היצור החי שבתוכי נושם ובועט (ובעיטות מהדרי הרגשתי כבר משבוע 15, שלכשעצמו היה נראה לי חריג, אבל אז בכלל לא ידענו שמשהו לא בסדר) - וזה מה שקובע. בן או בת - נשאיר למי שזה באמת מעניין אותו. וחוץ מזה, אנחנו הרגשנו שלא משנה מה, "יהיה בסדר", וכנראה זה מה שבאמת קובע.
פיתחתי עצבים מברזל במהלך ההריון, וכל מי שנתקל בהם חשב פעמיים להבא אם להעיר או להאיר. עצות לא עניינו אותי, רציתי רק שיקשיבו לי. הרופאים לא עשו את זה אז לפחות שהסביבה תעשה את זה, וברור לי שזו הייתה בקשה לא פשוטה הודות לעידן האינטרנט שבו בזכות "גוגל" כל אחד חושב שהוא באמת יודע. כי מה לעשות שלפעמים ידע ורגשות יכולים להתנגש.
באותה תקופה ניסיתי להמשיך לנהל אורח חיים רגיל לחלוטין - לגדל את הבת הבכורה שלנו, להמשיך לעבוד ולהמשיך כאילו הכל כרגיל עם בדיקות ההריון. פקעת העצבים שלי התמלאה מיום ליום. נהייתי פחות ידידותית לסביבה, בייחוד לסביבה שכל מה שרצתה לעשות זה "רק" להפנות את תשומת לבי לדברים ש"אולי" לא ידעתי.
ניהלתי הרבה שיחות נפש עם חברה טובה אחת במהלך כל ההריון. נועה הקשיבה לי. היא בכלל הייתה בתחילתו של ההריון הראשון שלה כשאני נחתתי עליה עם עודף מידע רפואי, אבל על פני השטח נראה היה שהיא לא התרגשה מזה (נועה היא לקוחה נאמנה של "אינפומד", מדי פעם היא טוענת שהיא כבר רופאה מוסמכת בזכות האתר הזה שאני אישית לא ממש מכירה), כשברור לי שהיא עשתה את המחקר האישי שלה על על השסע באותה תקופה. נועה באמת הקשיבה לי. השיחות הארוכות שלנו באותם ימים היו מסתיימות תמיד ב"איך נקרא לו/ה", כשזה בשורה התחתונה הדבר הכי חשוב במהלך כל הריון - למצוא שם לילד. השיחות האלה גרמו לי להרגיש שהכל תקין והכל נורמאלי ומה שחשוב באמת זה השם. לא משנה איזה רופא מנסה לשכנע איזו בדיקה לעשות. למרות שלא שמעתי את זה בקול ידעתי שהכל בסדר.
בניגוד אליי, שחשבתי שאם אשתף כמה מקרוביי על ממצאי בדיקות ההריון הדבר יקל עליי, יועד החליט שהוא לא מספר לאף אחד. לו היה ברור שהדבר יוביל להיסטריה מיותרת.
באותם ימים גם התלבטתי ארוכות אם לשתף את דודה שלי בממצאי בדיקות ההריון. דודה שלי היא אישה מיוחדת להפליא. סם הרגעה טבעי לגוף ולנפש. דודה שלי היא שילוב של רציונאל ורגש, ובמקרה של הריון שכזה מדובר בשילוב מנצח. במהלך החיים שלי אני מתקשרת אליה לא מעט ותמיד רק בשביל להירגע ולדעת שהכל בסדר. אין לי הסבר הגיוני למה לא עשיתי את זה במהלך ההריון עם הדרי, זה היה מקל עליי, מרגיע אותי ומשחרר אותי מהביקורת של הסביבה. אני מניחה שלא עשיתי את זה כי גם אני פחדתי באיזשהו אופן. ממה פחדתי? לא יודעת, אולי מהרציונאל. היום ברור לי שאם יש מישהו שאני יכולה לסמוך עליו במהלך הריון שכזה, רק בשביל להירגע, זו דודה שלי. אני מניחה שלכל אחד ישנה "הדודה המיוחדת" שלו.
כשהדרי נולדה התקשרתי לבשר בשמחה גדולה לאמא שלי שיש עוד נכדה לשושלת ושאין בכלל שסע בחך, אבל שתיסע בכל זאת לקנות "הברמן" (נתתי הנחיה מאוד ברורה שעד ללידה לא קונים כלום כלום כלום). אל השמחה הגדולה על הולדת הנכדה התווספה העובדה שהחך שלם והכל בסדר.
יועד התקשר בשמחה גדולה לאמא שלו לבשר שנולדה לה נכדה. עם שפה שסועה. ההלם הראשוני של השיחה היה ניכר בפניו של יועד, אבל ההתאוששות הייתה מהירה, יחסית, אני חייבת לציין. אבל גם אז, עדיין, לא שמעתי מאף אחד את מה שכל-כך רציתי לשמוע - "יהיה בסדר".
הפעם הראשונה ואולי היחידה ששמעתי את מילות העידוד, שכל-כך חיכיתי להן בלי להיות מודעת לכך שאני מחכה, הייתה לאחר הניתוח הראשון של הדרי. "אני מעריצה אותך על הכח שלך ועל האומץ שלך". הטפיחה על השכם שכל-כך רציתי לקבל, ומחמותי. אני לא באמת מרגישה גיבורה על שיש לי את הדרי, אבל בהחלט מרגש לדעת שיש מישהו שחושב שזה מעשה של גבורה. המשפט הזה מבחינתי הוא תחליף לכל "יהיה בסדר" שלא שמעתי עד אותו יום. אם חמותי מעריצה אותי על הכח והאומץ - דיינו.
מאותו יום הבנתי שתחושות הבטן שלי נכונות, שאני פועלת נכון והכל רק לטובתה של הדרי. אם רוצים לראות בזה אומץ וכח - עוד יותר טוב, אם פשוט רוצים להאמין בי ולסמוך עליי שאני פועלת נכון, גם בלי להגיד בקול - זה מספיק טוב מבחינתי. אולי הייתי צריכה להשתיק בקול את הקולות המתלחששים, משהו בסגנון "די, מספיק, תסמכו עליי, אני לא באמת צריכה עצות אם אין משהו טוב להגיד". או אולי "קולות מתלחששים" זה עוד משהו שעוברים בהריון לא שגרתי שכזה וגם את הגלולה הזו צריך לבלוע.
גם היום לא תמיד קל, אמנם עניינים יותר טכניים כמו בירוקרטיה, אבל גם פה אני לא שומעת קריאות עידוד. אותן קריאות שחסרות לפעמים למי שנאבק בשיניים לקבל את שמגיע לו. בת דודה שלי אמרה לי לא מזמן - אם אין לך משהו טוב להגיד אז רק תקשיב. הלוואי שכל אחד יוכל לאמץ לעצמו את המשפט הזה ולנוע הלאה לטובת אותו אחד שלפעמים נלחם בטחנות הרוח. כי אני בטוחה, בסופו של דבר, שכל אמא תתרגש לשמוע "כל הכבוד" או סתם "יהיה בסדר" על המאמצים הנפשיים שהיא חווה - כאמא.
מהקולות המתלחששים, לרגע לא שמעתי את הביטוי הכל-כך אופטימי, "יהיה בסדר". להיפך - התחושה מהם הייתה שאם כבר יהיה משהו, הוא בטח לא יהיה בסדר. התלחששות כשמה כן היא - אף פעם לא בקול, ותמיד הייתי מקבלת את ה"לא יהיה בסדר" כמו בום לפנים.
לא הרבה קרובים ידעו במהלך ההריון על השסע בשפה, אבל בהחלט אפשר לספור אותם על כף יד, שזה מספיק, אני מוכרחה להודות. מסיבה שעד היום לא ברורה לי, השסע בשפה של העובר שלי הביא לדמעות גורם שלישי.
אני לא זוכרת את עצמי בוכה במהלך ההריון, מתעצבנת כן, אבל לא בוכה. אין לי מושג אם מדובר במשהו אישיותי, אני מניחה שכן, אבל ההריון עם הדרי גרם לי להיות יותר עצבנית כלפי הסביבה, שלא באשמתה, לא ידעה לתמוך. הרבה עצות לא רלוונטיות קיבלתי והרבה "דמעות של מאחורי הקלעים" ספגתי, ולצערי אף פעם לא שמעתי את הביטוי הכל-כך פשוט ושגור אצל רבים מאיתנו - יהיה בסדר. כאילו פקפקו בי, באמונה שלי וברצונות שלי.
יאמר לזכותו של יועד שהוא עשה את עבודת ה"יהיה בסדר" מאוד בפשטות. הבקשה שלו הייתה אחת - לא לגשת לאינטרנט. לא לחפש ברשת את המונח "שפה שסועה/חך שסוע". יועד הוא לא איש מחשבים. אמנם הוא נעזר במחשב רבות, אבל בניגוד אליי, שמגיל שמונה-תשע מודעת לקיומו של המחשב בבית, הוא לא "חי" את המחשב עם היתרונות והחסרונות שלו. בקשה שכזאת ממני, במקרים רבים, יכולה להיתפס כבלתי אפשרית (מעבר ללא הגיונית), אבל הפעם הסכמתי איתו ואין לי מושג אפילו איך זה קרה. הריון שלם בלי גוגל על "שפה שסועה/חך שסוע". והיום אני אומרת, מה חשבתי לעצמי...
ההריון ברובו היה מלווה בתחושות בטן של מה נכון לעשות. תחושת הבטן הראשונה שלי הייתה בכלל שמדובר בבת. לא בדקנו את מין העובר, למרות הסביבה הרפואית שדרשה. ציינו בפנינו שמדובר במום שכיח בקרב בנים, וכשמדובר בבת, לרוב, המום מלווה בתסמונות נוספות. רופא "נחמד" אחר טרח גם לציין שבנות יותר עסוקות בדימוי הגוף ושהורים רבים בוחרים הפסקת הריון כשמדובר בבת. ליועד ולי היה ברור שזה בכלל לא משנה. היצור החי שבתוכי נושם ובועט (ובעיטות מהדרי הרגשתי כבר משבוע 15, שלכשעצמו היה נראה לי חריג, אבל אז בכלל לא ידענו שמשהו לא בסדר) - וזה מה שקובע. בן או בת - נשאיר למי שזה באמת מעניין אותו. וחוץ מזה, אנחנו הרגשנו שלא משנה מה, "יהיה בסדר", וכנראה זה מה שבאמת קובע.
פיתחתי עצבים מברזל במהלך ההריון, וכל מי שנתקל בהם חשב פעמיים להבא אם להעיר או להאיר. עצות לא עניינו אותי, רציתי רק שיקשיבו לי. הרופאים לא עשו את זה אז לפחות שהסביבה תעשה את זה, וברור לי שזו הייתה בקשה לא פשוטה הודות לעידן האינטרנט שבו בזכות "גוגל" כל אחד חושב שהוא באמת יודע. כי מה לעשות שלפעמים ידע ורגשות יכולים להתנגש.
באותה תקופה ניסיתי להמשיך לנהל אורח חיים רגיל לחלוטין - לגדל את הבת הבכורה שלנו, להמשיך לעבוד ולהמשיך כאילו הכל כרגיל עם בדיקות ההריון. פקעת העצבים שלי התמלאה מיום ליום. נהייתי פחות ידידותית לסביבה, בייחוד לסביבה שכל מה שרצתה לעשות זה "רק" להפנות את תשומת לבי לדברים ש"אולי" לא ידעתי.
ניהלתי הרבה שיחות נפש עם חברה טובה אחת במהלך כל ההריון. נועה הקשיבה לי. היא בכלל הייתה בתחילתו של ההריון הראשון שלה כשאני נחתתי עליה עם עודף מידע רפואי, אבל על פני השטח נראה היה שהיא לא התרגשה מזה (נועה היא לקוחה נאמנה של "אינפומד", מדי פעם היא טוענת שהיא כבר רופאה מוסמכת בזכות האתר הזה שאני אישית לא ממש מכירה), כשברור לי שהיא עשתה את המחקר האישי שלה על על השסע באותה תקופה. נועה באמת הקשיבה לי. השיחות הארוכות שלנו באותם ימים היו מסתיימות תמיד ב"איך נקרא לו/ה", כשזה בשורה התחתונה הדבר הכי חשוב במהלך כל הריון - למצוא שם לילד. השיחות האלה גרמו לי להרגיש שהכל תקין והכל נורמאלי ומה שחשוב באמת זה השם. לא משנה איזה רופא מנסה לשכנע איזו בדיקה לעשות. למרות שלא שמעתי את זה בקול ידעתי שהכל בסדר.
בניגוד אליי, שחשבתי שאם אשתף כמה מקרוביי על ממצאי בדיקות ההריון הדבר יקל עליי, יועד החליט שהוא לא מספר לאף אחד. לו היה ברור שהדבר יוביל להיסטריה מיותרת.
באותם ימים גם התלבטתי ארוכות אם לשתף את דודה שלי בממצאי בדיקות ההריון. דודה שלי היא אישה מיוחדת להפליא. סם הרגעה טבעי לגוף ולנפש. דודה שלי היא שילוב של רציונאל ורגש, ובמקרה של הריון שכזה מדובר בשילוב מנצח. במהלך החיים שלי אני מתקשרת אליה לא מעט ותמיד רק בשביל להירגע ולדעת שהכל בסדר. אין לי הסבר הגיוני למה לא עשיתי את זה במהלך ההריון עם הדרי, זה היה מקל עליי, מרגיע אותי ומשחרר אותי מהביקורת של הסביבה. אני מניחה שלא עשיתי את זה כי גם אני פחדתי באיזשהו אופן. ממה פחדתי? לא יודעת, אולי מהרציונאל. היום ברור לי שאם יש מישהו שאני יכולה לסמוך עליו במהלך הריון שכזה, רק בשביל להירגע, זו דודה שלי. אני מניחה שלכל אחד ישנה "הדודה המיוחדת" שלו.
כשהדרי נולדה התקשרתי לבשר בשמחה גדולה לאמא שלי שיש עוד נכדה לשושלת ושאין בכלל שסע בחך, אבל שתיסע בכל זאת לקנות "הברמן" (נתתי הנחיה מאוד ברורה שעד ללידה לא קונים כלום כלום כלום). אל השמחה הגדולה על הולדת הנכדה התווספה העובדה שהחך שלם והכל בסדר.
יועד התקשר בשמחה גדולה לאמא שלו לבשר שנולדה לה נכדה. עם שפה שסועה. ההלם הראשוני של השיחה היה ניכר בפניו של יועד, אבל ההתאוששות הייתה מהירה, יחסית, אני חייבת לציין. אבל גם אז, עדיין, לא שמעתי מאף אחד את מה שכל-כך רציתי לשמוע - "יהיה בסדר".
הפעם הראשונה ואולי היחידה ששמעתי את מילות העידוד, שכל-כך חיכיתי להן בלי להיות מודעת לכך שאני מחכה, הייתה לאחר הניתוח הראשון של הדרי. "אני מעריצה אותך על הכח שלך ועל האומץ שלך". הטפיחה על השכם שכל-כך רציתי לקבל, ומחמותי. אני לא באמת מרגישה גיבורה על שיש לי את הדרי, אבל בהחלט מרגש לדעת שיש מישהו שחושב שזה מעשה של גבורה. המשפט הזה מבחינתי הוא תחליף לכל "יהיה בסדר" שלא שמעתי עד אותו יום. אם חמותי מעריצה אותי על הכח והאומץ - דיינו.
מאותו יום הבנתי שתחושות הבטן שלי נכונות, שאני פועלת נכון והכל רק לטובתה של הדרי. אם רוצים לראות בזה אומץ וכח - עוד יותר טוב, אם פשוט רוצים להאמין בי ולסמוך עליי שאני פועלת נכון, גם בלי להגיד בקול - זה מספיק טוב מבחינתי. אולי הייתי צריכה להשתיק בקול את הקולות המתלחששים, משהו בסגנון "די, מספיק, תסמכו עליי, אני לא באמת צריכה עצות אם אין משהו טוב להגיד". או אולי "קולות מתלחששים" זה עוד משהו שעוברים בהריון לא שגרתי שכזה וגם את הגלולה הזו צריך לבלוע.
גם היום לא תמיד קל, אמנם עניינים יותר טכניים כמו בירוקרטיה, אבל גם פה אני לא שומעת קריאות עידוד. אותן קריאות שחסרות לפעמים למי שנאבק בשיניים לקבל את שמגיע לו. בת דודה שלי אמרה לי לא מזמן - אם אין לך משהו טוב להגיד אז רק תקשיב. הלוואי שכל אחד יוכל לאמץ לעצמו את המשפט הזה ולנוע הלאה לטובת אותו אחד שלפעמים נלחם בטחנות הרוח. כי אני בטוחה, בסופו של דבר, שכל אמא תתרגש לשמוע "כל הכבוד" או סתם "יהיה בסדר" על המאמצים הנפשיים שהיא חווה - כאמא.
כל הכבוד !!!! לא רק על המסע המופלא שעברתם עם הדר אלא גם על הכוחות שלך ושלך שירי לתעד ולפרט ולשתף אחרים ככה שרבים אחרים, יוכלו לשאוב מכם את הכח ולשמוע מכם את ה"יהיה בסדר" הכל-כך חשוב הזה !!
השבמחקאפרת יקרה,
מחקתודה, תודה, תודה!!
שירי
מקווה באמת שככה הדברים שלנו יתפסו,
מחקוחלילה לא כ"ביקורת" כלפי הסביבה, שכמו שהדגשתי לא ידעה, בדיוק כמונו, איך באמת להתמודד.
לא רק הורים שכמונו יקבלו את המידע, אלא שגם הסביבה תבין, אולי קצת,
מה שירי ואני, ביחד ולחוד, התמודדנו, מתמודדות וכנראה שעוד נתמודד.
תודה אמיתית על התמיכה בהמשך הכתיבה שלנו, שעוזרת לי גם עכשיו להבין הרבה דברים.
איריס