29 בדצמבר 2013

השסע ואני

זמן רב מאוד לא כתבתי כאן - איריס ממשיכה מדי פעם לפרסם ואני רק עוקבת אחר הכניסות לבלוג, עונה לשאלות ולתגובות ובודקת את הנעשה בקומונה שלנו. לא היה לי צורך לכתוב כי הרגשתי שאת כל הדברים שהיה עליי למסור להורים אחרים כבר מסרתי, ואין לי משהו מיוחד לחדש. החיים שלנו נכנסו לשגרה נעימה וטובה שנקטעת רק על ידי הביקורים במרפאת חך שסוע בבית חולים רמב"ם - ועל כך איריס כותבת מדי פעם בפרוטרוט (המסע שלנו ושלהם בעניין הזה מאוד דומה, כך שאין לי צורך להרחיב). אבל היום, לפתע, הבנתי משהו חשוב.

אנו כעת בהכנות לחגיגת בת המצווה של בתנו הגדולה, וכחלק מהעניין מכינים לה מצגת שכוללת תמונות מכל שנות חייה. כך אני מוצאת את עצמי יושבת שעות ארוכות מול האלבומים ומול המחשב, נוברת בתקליטורים ישנים ועוד לפני כן בתמונות מודפסות מעידן הפילם של פעם, בוחרת, סורקת, מתרגשת ושוקעת בזיכרונות.

הפרויקט הקטן הזה לוקח אותי למסע במנהרת הזמן, וזה תמיד מרגש מאוד. אני מתבוננת ורואה איך היינו פעם, כשילדינו הגדולים היו קטנטנים וכשהמשפחה הייתה קטנה, וכמובן כשאנחנו עצמנו היינו הרבה יותר צעירים ותמימים. אט-אט אני מתקדמת בזמן ומגיעה גם להיריון הרביעי, אותו היריון בו נכנס השסע לחיינו. אני רואה את עצמי, אז כבר אימא לשלושה שחשבה שההיריון הרביעי יהיה קלי קלות והילד הרביעי יהיה בכלל דובדבן על הקצפת, וגילתה שהיא בתחילתו של מסע אל ארץ לא נודעת. אני רואה את הקושי על פניי, את החשש והמתח, את הבדידות שנבעה מקושי גדול של הסביבה לתמוך ברצון שלנו לשמור על ההיריון למרות התוצאות הקשות של הבדיקות. לאחר מכן אני רואה את עצמי בחדר הלידה ונזכרת בחוויה הכל כך מעצימה שחוויתי בלידה הזאת ובכוחות האדירים שגיליתי שיש בי - שהיו רק הקדמה לכוחות שמצאתי בתוכי לאחר מכן, להתמודדות האמתית שציפתה לנו. אני רואה את אוּרי הקטן, את השסע העצום שעם הזמן הלך וקיבל פרופורציות אחרות ככל שאוּרי עצמו התמלא והתעגל והחל לחייך ולהביע את עצמו, אני רואה את הילדים הגדולים-קטנים חגים סביבי וסביבו ואת התא המשפחתי שלנו שעטף אותנו בהמון חום ואהבה. אני רואה אותנו בשאיבות החלב ובהאכלות סביב השעון, לפני ניתוח ואחרי ניתוח ושוב לפני ניתוח ואחריו ועוד ועוד, ואוּרי שלי בתמונות גדל ומתייפה מיום ליום, הופך אט-אט לילד המתוק שהוא היום (כבר בן ארבע).

אבל את כל זה כבר ראיתי בעבר. כבר התמודדתי עם הזיכרונות הכואבים, כבר חוויתי את הדפדוף באלבומים על כל התחושות הנלוות אליו. היום ראיתי משהו אחר: ראיתי תמונה של בני הגדול, אחיו הגדול של אוּרי, כשהוא עצמו היה בן ארבע. ופתאום ראיתי כמה אוּרי דומה לו. הדמיון היה מדהים. זו הייתה חוויה מהממת. לא יכולתי לגרוע את עיניי מהתמונות. קראתי לבעלי וגם הוא נדהם. שנינו לא ראינו אף פעם את הדמיון הזה, כל כך בולט, כל כך ברור.

אחר כך הראנו לילדים. קודם לבן הגדול, שראה גם הוא את הדמיון והרגיש קצת מוזר עם העניין. אחר כך הראינו לאוּרי. שאלנו אותו מי זה. הוא מיד אמר "אני". שאלנו אותו איפה זה, איפה הוא בתמונה. הוא לא ידע (זו הדירה הקודמת שגרנו בה, הרבה לפני שהוא נולד). גם את הילדה שמשחקת כאילו לצדו בתמונה הוא לא הכיר (אחותו, כשהייתה בת שנתיים - הוא לא זיהה אותה). ואז אמרנו לו מי באמת מצולם בתמונה. הוא היה המום, התקשה להאמין, אבל חייך חיוך גדול. נראה שהיה מרוצה.

כל היום מלוות אותי המחשבות על הדמיון הזה בין שני הבנים, ובעיקר המחשבה שמעולם לא ראיתי אותם כך. אני מתבוננת באוּרי ופתאום רואה בו את אחיו הגדול - בצורה הכללית של הפנים, בהבעות, בצורת הדיבור, בתנועה... ופתאום אני מבינה: היום, אולי לראשונה מאז שהוא נולד, במקום לראות את השסע, אני רואה את השלם.

חשוב לי להבהיר - השסע כבר ממש לא ניכר כמו פעם. הניתוחים עשו עבודה מדהימה (ושוב, ושוב, תודה עצומה לפרופ' רוזנברג). הצלקות עדינות. רוב האנשים בקושי רואים משהו. בטח לא מייחסים לזה חשיבות. אבל אני, כאימא, כנראה תמיד רואה את השסע, או את מה שנותר ממנו. אולי בגלל מה שעברנו, אולי בגלל הדאגה שעדיין מקננת באיזשהו מקום בלב. נכון שיצאנו לגמרי מהתקופה הקשה, נכון שאני מתייחסת לאוּרי כאל ילד רגיל לחלוטין - והוא אכן כזה. אבל היום פתאום הבנתי כמה אני עדיין רואה את השסע, וכמה פספסתי מסביב.

השסע כנראה ילווה אותנו תמיד. כבר מזמן אמרתי - אי אפשר למחוק אותו, אנחנו גם לא שואפים לזה. עברנו אתו דרך ארוכה שהייתה קשה ומאתגרת ביותר אבל גם חיזקה אותנו מאוד, אפשרה לנו לצמוח ולהגיע למקומות שלא יכולנו לדמיין. אבל אוּרי הוא ילד שלם, הרבה מעבר לשתי הצלקות המתנוססות על השפה העליונה, הרבה מעבר לפרה-מקסילה הבולטת מעט או לקולומלה המשוחזרת או לדיבור הילדותי המתוק שעדיין קצת מזכיר את הטיפול-בדיבור (המאוד מוצלח, יש לציין) שעברנו. והיום פתאום הבנתי שאני יכולה להרשות לעצמי להרפות מהשסע. אני יכולה להרשות לעצמי - לראות רק את השלם.

3 תגובות:

  1. שלום לכותבות!
    אתן אמהות מדהימות!!
    בתי עומדת "רק" לפני ניתוח חיך, בגיל 6, שזה כלום לעומת מה שאתן עברתן... ובכ"ז רציתי לשמוע מנסיונכן איך ההחלמה בגיל כזה מניתוח חיך?
    (אין שפה שסועה רק שסע בחיך). אעריך מאוד את עזרתכן אני מאוד חוששת..... תודה רבה אפרת

    השבמחק
  2. אפרת שלום,
    אני קצת המומה - בתך בת 6? כלומר 6 שנים??? זו הפעם הראשונה שאני שומעת שמנתחים שסע בחך בגיל כזה.
    אצל הבן שלי תוקן השסע בחך בגיל שנה, וזה מה שידוע לי שעושים בדרך כלל. לא שמעתי אף פעם על ניתוח בגיל כזה.
    לצערי אני חוששת שאין לי מידע לתת לך לגבי שאלתך, אבל אשמח לשמוע ממך יותר פרטים - למה לא נותחתם עד היום? היכן הניתוח צפוי להיות, ואצל מי? וכיצד הסתדרה הקטנה עם חך שסוע עד כה?
    מעבר לכך, באופן כללי אני כן יכולה לומר לך שלדעתי (יתכן שיהיו כאלה שיחלקו עליי) כאשר הילד יותר גדול - קל יותר להתמודד עם ניתוח.
    הטענה השכיחה היא שתינוק שוכח אחר כך... אולי זה נכון אבל משהו מהטראומה לדעתי נשאר. אצל ילד גדול שאפשר לדבר איתו ולהסביר לו, אמנם יישאר זיכרון, אבל מלכתחילה הזיכרון לא חייב להיות טראומתי. אצל תינוק מגבלה על הפה היא משהו עצום, הוא לא יכול להכניס ידיים לפה, לקחת מוצץ, לשתות בבקבוק, לשכב על הבטן - זה מאוד מאוד קשה. אצל ילד זה כבר הרבה פחות נורא לעבור ניתוח בפה...
    הבן שלי שנולד עם חך שסוע היום רק בן ארבע וקצת, אבל מניסיוני עם ילדיי הגדולים אני יודעת שבגיל 6 כבר אפשר לדבר, להסביר ולהכין את הילד. הייתי ממליצה לך לדבר איתה במלים פשוטות, לשדר לה רוגע ולהסביר שיצטרכו לעשות לה ניתוח. לתאר לה את התהליך (נבוא לבית החולים, נפגוש את הרופא... נחכה קצת... יתנו לך תרופה שתלכי לישון ולא תרגישי... אנחנו נחכה כל הזמן ונהיה לידך כשתתעוררי... וכן הלאה). חשוב גם להסביר קצת על המגבלות שיהיו אחרי, בלי להפחיד ובלי יותר מדי תיאורים. בקיצור. זו דעתי.
    לגבי ההחלמה אחרי - נדרשת המון סבלנות. כדאי לברר מראש עם המנתח מה בדיוק יהיו המגבלות מבחינת אכילה ושתייה וכל תפקוד אחר, וכמה זמן תהיו מאושפזים אחר כך. תיקחו לה לבית החולים דברים שהיא אוהבת לשחק בהם שיוכלו להעסיק אותה, תקנו לה הפתעות שתוכלו לתת לה מדי פעם כדי לחזק את רוחה, תגידו לה כמה היא אמיצה וגיבורה... ותעברו את זה יחד.
    מבחינתכם, קחו הרבה אוויר ותחשבו על התפקוד הנהדר שיהיה לה אחרי שהיא תחלים מהניתוח.
    המון המון הצלחה!!! ותשאלי כמה שאת צריכה.
    שירי

    השבמחק