הערות שוליים

בשבת האחרונה יצאנו לטיול בצפון עם קבוצה גדולה של הורים וילדים.

בעודנו יושבים בנקודת האיסוף, ממתינים להגעה של כולם, התיישבה לידי מישהי שהייתה חלק מהקבוצה אך אין לי היכרות אישית איתה. פטפטנו על הא ועל דא. אורי התרוצץ לידינו. פתאום היא מסתכלת עליו ואומרת לי: מי סידר לו את זה? ידעתי בדיוק למה היא מתכוונת ויכולתי כבר להרגיש איך משהו בתוכי מתכווץ ובו זמנית גם מתקומם, אבל ברוח טובה שאלתי: מי סידר לו את מה? כי קודם כל, שאנשים יהיו יותר ספציפיים בבקשה. מה זה "מי סידר לו את זה"?

והיא עונה לי, "את ה... אה... חך". לא יודעת מאיפה היא הגיעה למסקנה שהיה צריך לסדר לו את החך - הרי כלפי חוץ לא רואים שום דבר מהחך, רואים רק צלקת משפה שסועה לשעבר - אבל היא נשמעה כמו מישהי שיודעת ומבינה עניין (כנראה הפגינה ביטחון עצמי מספיק כדי שארגיש שהיא מבינה עניין; בדיעבד אני חושבת שהיא סתם זרקה הימור והצליח לה). זה עורר את סקרנותי, אז המשכתי בשיחה.

עניתי - פרופ' רוזנברג. ומיד שאלתי, למה, את מהתחום? מכירה את הנושא? היא סיפרה שעבדה בעבר בתחום של רפואת שיניים ושהיא קצת מכירה "מקרים כאלה", ואז זרקה לי את שורת המחץ: "אני מכירה מישהו שיכול לסדר לו שלא יראו כלום". המשהו ההוא בתוכי, שהתחיל קודם להתקומם, מתחיל בשלב הזה לגדול. מה זאת אומרת, אני ממשיכה, איך אפשר שלא יראו כלום? אין דבר כזה. ובתוכי גואה גל של מחשבות: מאיפה היא הגיעה לפה עכשיו, עם האמירות האלה? מאיפה היא בכלל יודעת מה היה שם קודם? איך אפשר לשפוט את התוצאות בלי להכיר את המקרה? אבל כל אלה מחשבות שעוברות לי בראש בשבריר שניה, ואני עדיין מחייכת, מנומסת.

כן, היא מתעקשת. יש פרופסור אחד שיכול לנתח אותו ולסדר לו שלא יראו כלום. אני מרגישה כבר עצבנות קלה, עוצרת את עצמי שלא להיגרר לויכוח על איכות התוצאות בפניו של בן השלוש שמתרוצץ לידי, משתדלת להישאר אדישה, ובכל זאת מחליפה איתה עוד כמה משפטים. בסופו של דבר היא נזכרת שזה פרופסור מבאר שבע, מסורוקה. מישהו מאוד בכיר. כן, אני אומרת לה, זה פרופ' רוזנברג. הוא מנתח מעולה, ואדם מדהים. לא, היא אומרת, זה לא השם שאני זוכרת. זה מישהו אחר. מישהו שגם נוסע הרבה לנתח בחו"ל.

אני מתחילה להבין שאין טעם להעמיד אותה על טעותה, ולהסביר לה שפרופ' רוזנברג הוא האיש. הוא המנתח הכי בכיר בתחום, הכי טוב למומים מהסוג הזה, מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית בסורוקה וגם מנתח בחו"ל. זה הוא. אבל אין טעם. כי ברור שהיא סבורה - לפי התוצאה שהיא רואה כאן - שזה לא מספיק טוב. אני לא כל כך יודעת איך לצאת מהמצב הזה. אני לא רוצה להיכנס לויכוח, ומשתדלת לעבור הלאה. אנחנו עוברות לדבר על שמות של רופאים אחרים. את מהתחום של רפואת שיניים, אני אומרת לה, אז אולי את מכירה רופאי שיניים שמטפלים במקרים של חך שסוע? והשיחה מתגלגלת לה הלאה, הרחק מנקודת ההתחלה - הרחק מהצלקות של הבן שלי (ותוך כדי השיחה מתברר שהיא לא כל כך מכירה שמות של רופאים, גם לא בתחום רפואת השיניים. לא נורא).

בסופו של דבר אני לא עומדת בפיתוי ואומרת לה, אני דווקא מאוד מרוצה מהתוצאה. אני חושבת שעשו עבודה מאוד טובה. כן, בטח, היא אומרת לי, רואים. אני כבר לא קונה את זה אבל שותקת, והיא ממשיכה ושואלת: ראו את זה בהיריון? כן, אני עונה בקיצור, ובוחרת לא להרחיב. בשלב הזה אני שמחה שהילדים מתרוצצים סביבי ומספקים לי סיבה טובה לקום ולסיים את השיחה המרגיזה הזו.

***

אחר כך, ביני לבין עצמי, אני חושבת - לפחות היא לא שאלה את זה באופן שבו רוב האנשים שואלים: "מה, לא ראו את זה בהיריון?" אלא דווקא מהכיוון החיובי, אם ראו את זה בהיריון. יש הבדל גדול בין שני הנוסחים: בנוסח הראשון, החביב על רוב האנשים, מסתתרת ההנחה שלא יכול להיות שגילו את המום בבדיקות במהלך ההיריון, כי אילו היו מגלים אותו, ברור שהילד לא היה כאן - זו ההנחה שרוב האנשים פועלים לפיה, ולכן הם שואלים, בפליאה גדולה, אם לא ראו את זה בהיריון. מעטים האנשים ששואלים, בפשטות, האם ראו את זה בהיריון, בלי להניח הנחות בעניין המסקנה המתבקשת מגילוי שכזה.

ועדיין, למרות שהאישה הזו שאלה כך, אולי מתוך מתן לגיטימציה לכל האפשרויות, ולמרות שברור לי שהכוונות שלה היו בסך הכול חיוביות - כל השיחה איתה מרגיזה אותי. גם מפני שהיא הרשתה לעצמה, בגלל שהיא כאילו "מבינה בתחום הזה" (וזה רק כאילו, כי היא לא ממש גילתה ידע או הבנה מעבר להיכרות עם המום), לשאול כל מיני שאלות חודרניות על דברים שאינם מעניינה ושקשורים לאנשים שהיא לא מכירה (וזו, אגב, תכונה מעצבנת של כולנו הישראלים, וראוי שנלמד לשים לב אליה, למתן ולעדן אותה); אבל בעיקר מפני שהיא הרשתה לעצמה למתוח ביקורת על התוצאות של הניתוחים שאורי עבר.

אני לא אומרת שאין על מה למתוח ביקורת. ברור שהתוצאות לא מושלמות. אבל מי שבאמת מכיר את התחום, ולא משמועות אלא מהתמודדות אמיתית, יודע שאי אפשר לשפוט כך את התוצאות, במפגש מקרי, תוך שיחה שטחית, רכילותית, אגב לעיסת מסטיק וניסיון להפגין ידע. התוצאות שרואים על הפנים של אורי הן קודם כל הפנים של אורי, פנים של ילד בן שלוש שעבר מספיק בחיים שלו ושראוי לקבל יחס הרבה יותר נעים ומכבד. מי שמנסה לשפוט את התוצאות צריך לעשות זאת ברגישות, בזהירות ומתוך כבוד לילד, להוריו, למשפחתו ולכל מה שהם עברו עד שהגיעו לתוצאות שכאלה. צריך לקחת בחשבון מה היה שם קודם, לפני התיקון, ולחשוב על מכלול השיקולים שמשפיעים על התוצאה הפלסטית הנראית לעין. מעבר לכך, מדידת התוצאות על פי המראה החיצוני היא טיפשית. מי שבאמת מבין בתחום יודע שהתוצאות האמיתיות הן בתפקוד של האיברים שבהם מדובר - השפה והחך - מבחינת נשימה ובליעה, תנועה ותחושה, דיבור, צמיחת שיניים, מצב הלסת ועוד ועוד. על זה הגברת לא חשבה בכלל לשאול. כמי שהתיימרה להבין בנושא, מעניין שרק הצלקות עניינו אותה. ועוד יותר מעניין, היא חשבה שגם אנחנו מוטרדים רק מזה.

האם באמת מישהו חושב שאפשר להעלים לגמרי צלקות של שסע דו צדדי בשפה? קשה לי להאמין שאדם בר דעת מסוגל לחשוב כך, ועוד להבטיח את זה (בשם הרופאים כמובן) לאנשים אחרים. אבל יותר מזה: האם מישהו באמת חושב שזה מה שמעניין אותנו? שלא יראו את הצלקות???

אני לא מספיק מתורגלת בשיחות מהסוג הזה, אבל עם השנים אני צוברת מיומנות - גם לדעת לא להכניס כל אחד לסיפור האישי שלנו, ולמתוח את הגבול כשהאחר לא מבין מהו הגבול הנכון והראוי (זה נכון לא רק להתמודדות עם השסע, אלא בכלל כשיעור חשוב לחיים); וגם לדעת לענות תשובות שיהיו הכי נכונות מבחינתי, מבחינתנו. לפעמים זה אומר לא לענות בכלל. לפעמים זה אומר לתת מענה קצר וענייני, מבלי לפתח את המשך השיחה. ולפעמים זה אומר לדעת גם לומר את עמדתך, בלי להתבייש.

לאישה ההיא - שאין לי ספק שבסך הכול ניסתה לפתח שיחה ידידותית ולהיות נחמדה - לא אמרתי הרבה, וזה כבר טוב, כי לא מצאתי את עצמי מסבירה ומתנצלת בפני אדם שבכלל אין מה להסביר לו. לפעמים הבאות, אם שוב תזדמן לי שיחה עם מישהו שכל כך חשובות לו הצלקות, אני מקווה שאהיה מסוגלת לומר את מה שאני מאמינה בו: שזה לא כזה חשוב מבחינתנו.

גם אילו ניתן היה לעשות משהו שיעלים לגמרי את הצלקות, לא הייתי משקיעה בזה את המאמצים והאנרגיות שלי או של אורי. לא הייתי מעבירה את הבן שלי דרך עוד ניתוח, עוד סיכון של הרדמה ועוד סבל בהחלמה, בשביל לייפות את המראה החיצוני שלו. מבחינתי, מבחינת כולנו, המראה שלו נפלא כפי שהוא היום. עוד ועוד שיפוצים - מה שפעם מישהו הגדיר בחוכמה רבה כ-"fine tuning" - זה דבר שהוא יוכל לעשות תמיד בשלב מאוחר יותר, כשיתבגר ויחליט כיצד לעצב את חייו. ובהמשך לפוסט שכתבה כאן איריס, "אל תסתכל בקנקן", לא רק שזה לא ממש מעניין אותנו - יש לי הרגשה שגם את אורי זה לא ממש יעניין.