על טיפת חלב, רופאי ילדים ומה שביניהם

אני מעידה על עצמי שאין בי כל-כך אהדה לגוף הקטן אך המאוד משפיע שנקרא "טיפת חלב". הלוואי שהייתי יכולה להעיד על עצמי אחרת.

לאחר הלידה של הבת הבכורה שלי הייתי קשובה לכל הנחיה שקיבלתי בטיפת חלב. האמת היא שלא כל-כך התחברתי לאחות שקיבלה אותנו, אבל נתתי לה בכל מפגש הזדמנות חדשה להוכיח את עצמה בפניי. עד לפעם שהיא הטיפה לי קצת יותר מדי. אז הבנתי שאולי הגיע הזמן לשים לזה סוף, ואליה לא חזרתי יותר.

לאחר שהדרי נולדה, כאמא, הייתי קצת יותר רגועה. ידעתי שאני צריכה לקבל כל עצה בערבון מוגבל. לא להתרגש מכל הערה והארה שרוצים לתת לי - תינוק צריך מוצץ, צריך לול, צריך סינר האכלה, צריך וצריך וצריך... ויותר מהכל, התחלתי לפתח לעצמי השקפת עולם שמתאימה לי בנוגע לגידול ילדים. הרי בסופו של דבר, אמהות היא התמקצעות.

הדרי נולדה במשקל 2300 גר' והשתחררה מבית החולים במשקל 2000 גר'. הנחו אותנו לגשת לטיפת חלב ולעקוב אחר הגדילה שלה, לוודא שכתינוקת יונקת היא מתפתחת בהתאם. לא היה קל להניק את הדרי, הרבה מאמץ פיזי שלי בהצמדה שלה אליי והרבה מאמץ פיזי של הדרי. הצורך היחידי לגשת לטיפת חלב באותם ימי גשם היה בשביל לבצע את מעקב הגדילה. הנחתי שחידושים בנוגע לשפה השסועה לא יהיו להם לתת לי, אם בכלל. אני לא באמת זוכרת אם כן היה לי חשוב באותם ימים לשמוע "חוות דעת מקצועיות" של אחות כזאת או אחרת, אבל כן הנחתי שיותר מדי לא יהיו.

הפעם, טיפת החלב שהלכתי אליה הייתה מאירת פנים. האחות שקיבלה את הדרי הייתה אחות בשם אריקה. היא הייתה מקצועית מאוד, מנוסה בתחומה, חמה ומעודדת. לא נראה שהצ'ופצ'יק שהיה מחובר לאף של הדרי השפיע עליה. תמיד בחנתי אנשים איך הם קולטים את השסע במבט ראשון, ואריקה לחלוטין התעלמה ממנו. מבחינתה מדובר היה בתינוקת מתוקה שזה עתה נולדה. רופא הילדים, שגם בדק את הדרי באותה פגישה, הביע את דעתו המקצועית והגדיר את הכל כעניין אסתטי - אל דאגה, אמא, אתם תשכחו שזה היה קיים.

לקח לי הרבה זמן להבין שאכן הייתה התעלמות גם מאריקה וגם מרופא הילדים, אבל לא מתוך מחשבה חיובית, אלא מתוך חוסר ידע ו/או הבנה. אמנם אני לא מצפה שכל הדיוט יבין מה המשמעות של שפה שסועה, אבל לא היה מזיק אם גורמים כמו אחיות טיפת חלב ורופאי ילדים היו יודעים לאן לכוון ולהפנות אמהות שזה עתה נולד להן זאטוט עם מום שכיח מעין זה.

באותה פגישה הרגשתי שאני מצליחה ללמד אותם, את אנשי המקצוע, דבר או שניים על השסע של הדרי. דברים בסיסיים לחלוטין בעיניי כמו מתי לרוב נהוג לבצע את הניתוח, מי הם הרופאים בתחום הזה. אני זוכרת שבאותו רגע זה נראה לי ממש מוזר: איך יכול להיות שדווקא במצב כזה של בסך-הכל שסע, מי שמייצג את מערכת הבריאות שואל את השאלות ולא מספק לי את התשובות? מה היה קורה אם לא הייתי מבצעת מעקב הריון ב"מאיר" או אם הלידה הייתה לא מתרחשת שם? סביר להניח שהיה קורה בדיוק מה שקרה בפועל איתנו לאחר הלידה - היינו צריכים לבצע בעצמנו את הבירורים של המקום שהכי נכון לנו לטפל בשסע, בלי שאף אחד יכוון אותנו או יפקח את עינינו.

כתבתי כבר כי במהלך ההריון, הרופאים בהם נתקלתי הביעו את דעתם הנחרצת בנוגע להמשך ההריון, שנראה על פניו "לא תקין". לא עמדו מאחורי מסכות ולא התביישו להגיד בפה מלא כמה אנחנו חסרי אחריות. כאמור, לא פגשתי רופא אחד שאמר - אל דאגה, יהיה בסדר, אתם בדרך הנכונה. כאשר מילות עידוד מגיעות מאיש מקצוע, הגישה של המטופל הופכת לחיובית יותר, והרי זה מה שבסופו של דבר אנחנו מחכות לשמוע בכל בדיקות ההריון שאנחנו חוות: שהכל תקין ושיהיה בסדר. אבל זו תפיסת העולם של מערכת הבריאות בארץ - ללכת על הגרוע ביותר וכך למנוע תביעות על רשלנות כזו או אחרת. העובדה שישנם בסיפור בני-אדם, עם רגשות, היא נתון מזערי.

במצבנו, מערכת הבריאות ידעה לספק לי את כל התשובות שבכלל לא עניינו אותי לשמוע. ידעה את הפרטים הקטנים ביותר על הדברים הגרועים ביותר - ולא ידעה לתת לי מידע בסיסי על ההתמודדות עצמה, עם מה שיש. אותה מערכת גם לא יודעת להדריך את האחיות בטיפת חלב ואת רופאי הילדים בעניין "קטן" של שסע. אני רואה את זה כאופייה של מערכת חלשה. מערכת שבמקביל גם מחלישה אותנו, ההורים, לא עוזרת לנו לפתח חשיבה ביקורתית ולא נותנת לנו את הכלים להחליט מה הכי נכון. במערכת הזאת הכל שחור או לבן.

מערכת אחרת, חזקה יותר, מלכתחילה הייתה מפנה אותנו למקום הנכון לקבל את כל המידע (ולאחר מכן - הטיפול), ודואגת לתמוך בנו בכל החלטה שנקבל.

אני לא מצפה להתמקצעות בכל תחום של כל רופא, אבל רופאי ילדים ואחיות טיפת חלב, הנמצאים במגע יומיומי עם הורים ותינוקות, חייבים ידע בסיסי גם בתחום הזה של השסע בשפה ובחך, שאמנם לא נתקלים בו רבות ברחוב, אבל הוא בין השכיחים ביותר. אני גם לא באה ממקום של לנסות לשנות את המערכת, כי יש לי עוד הרבה מערכות שהייתי שמחה לשנות במקביל, ואני מניחה שזה לא באמת אפשרי. אני כן מקווה שמישהו יבין את עוצמת ההשפעה שיש לאחיות טיפת חלב ולרופאי ילדים עלינו ההורים, כשאנחנו מגיעים עם היקר לנו מכל, ולא רק מבחינת העצמת הידע שלנו, אלא גם מבחינת התמיכה הרגשית שלרבים מאיתנו חשובה. לדעת שאם אני כבר בהתמודדות אז אני לא לבד.

עבורי, הבלוג הזה, ששירי ואני כותבות, לא בא לשנות דבר, בטח לא מערכות גדולות; הוא בא לספק עוד קצת מידע. ההתמודדות של כולנו הייתה יכולה להיות הרבה יותר קלה אם היו יותר גופים שיכלו לספק יותר מידע, ואולי, אולי, גם מעט יותר תמיכה. אין לי מושג איך באמת להתחיל לגרום למערכת כל-כך גדולה לנסות ולחשוב אחרת, אולי בתור התחלה כדאי שאחיות טיפת חלב, רופאי ילדים ואפילו רופאי נשים המלווים אותנו כבר בשלבי ההיריון - יתחילו לקרוא את מה שאנחנו כותבות כאן. אולי זה ייתן להם כיוון למחשבה.

אולי.