אוּרי שלנו עומד לסיים את שנת הלימודים הראשונה שלו, והיום נערך בבית הספר טקס שבועות שהיה באחריות שכבת כיתות א'.
הגענו בבוקר לבית הספר, יחד עם עשרות הורים נוספים, נרגשים כמונו. באולם הספורט של בית הספר התקבצו ילדי כיתות א', לבושים לבן, לראשיהם זרים לבנים אחידים שחילקו להם המורות, וישבו נרגשים, קטנים ומתוקים, על ספסלים שהוכנו עבורם במרכז האולם. להורים הוקצו מקומות על ספסלי הצופים. למרות שהקדמנו מרבית המקומות כבר נתפסו, מצאנו לנו מקום פנוי בצד. הצלחנו לאתר את אוּרי, יושב לו בספסל האחורי, כמעט מאחורי כולם. נופפנו לו לשלום, הוא קלט אותנו, החלפנו נשיקות באוויר ועשינו פרצופים מצחיקים.
במשך דקות ארוכות היה האולם סואן ורועש, עד שאט-אט נכנסו כל המוזמנים, האורחים המיוחדים, שאר תלמידי בית הספר וכל העושים במלאכה. "בוקר טוב", רעם המיקרופון. הטקס התחיל.
ערן ואני היינו דרוכים עם המצלמות. אוּרי הסביר לנו בבית, פחות או יותר, מתי הוא מקריא - לשמחתו קיבל תפקיד קריינות כמו שרצה - והבנו שהוא לקראת הסוף. הטקס התקדם, צילמנו לו כמה סרטונים כפי שביקש (הילד יודע לתת הוראות מדויקות), הרגשנו את העצבים נמתחים להם עוד ועוד... סוף כל סוף ראינו את אוּרי נעמד יחד עם כמה ילדים נוספים וצועד אל קדמת האולם. הגיע תורו.
שנינו נעמדנו עם המצלמות. המיקרופון עבר מיד ליד והגיע אל אוּרי, שבקולו המתוק הקריא את הטקסט בעל-פה, במדויק וללא כל שגיאה. המיקרופון עבר הלאה, נשמנו לרווחה. הוא עשה זאת! לא התבלבל, לא טעה, לא שכח. אנחנו רחוקים ממנו אך מצליחים לקלוט על פניו הבעת שביעות רצון. הוא מרוצה מעצמו, החוויה הייתה חיובית. תודה לאל.
דברי הברכה הסתיימו וכל הילדים קמו ממקומם ונאספו יחד לשיר סיום - "שווים".
הגענו בבוקר לבית הספר, יחד עם עשרות הורים נוספים, נרגשים כמונו. באולם הספורט של בית הספר התקבצו ילדי כיתות א', לבושים לבן, לראשיהם זרים לבנים אחידים שחילקו להם המורות, וישבו נרגשים, קטנים ומתוקים, על ספסלים שהוכנו עבורם במרכז האולם. להורים הוקצו מקומות על ספסלי הצופים. למרות שהקדמנו מרבית המקומות כבר נתפסו, מצאנו לנו מקום פנוי בצד. הצלחנו לאתר את אוּרי, יושב לו בספסל האחורי, כמעט מאחורי כולם. נופפנו לו לשלום, הוא קלט אותנו, החלפנו נשיקות באוויר ועשינו פרצופים מצחיקים.
במשך דקות ארוכות היה האולם סואן ורועש, עד שאט-אט נכנסו כל המוזמנים, האורחים המיוחדים, שאר תלמידי בית הספר וכל העושים במלאכה. "בוקר טוב", רעם המיקרופון. הטקס התחיל.
ערן ואני היינו דרוכים עם המצלמות. אוּרי הסביר לנו בבית, פחות או יותר, מתי הוא מקריא - לשמחתו קיבל תפקיד קריינות כמו שרצה - והבנו שהוא לקראת הסוף. הטקס התקדם, צילמנו לו כמה סרטונים כפי שביקש (הילד יודע לתת הוראות מדויקות), הרגשנו את העצבים נמתחים להם עוד ועוד... סוף כל סוף ראינו את אוּרי נעמד יחד עם כמה ילדים נוספים וצועד אל קדמת האולם. הגיע תורו.
שנינו נעמדנו עם המצלמות. המיקרופון עבר מיד ליד והגיע אל אוּרי, שבקולו המתוק הקריא את הטקסט בעל-פה, במדויק וללא כל שגיאה. המיקרופון עבר הלאה, נשמנו לרווחה. הוא עשה זאת! לא התבלבל, לא טעה, לא שכח. אנחנו רחוקים ממנו אך מצליחים לקלוט על פניו הבעת שביעות רצון. הוא מרוצה מעצמו, החוויה הייתה חיובית. תודה לאל.
דברי הברכה הסתיימו וכל הילדים קמו ממקומם ונאספו יחד לשיר סיום - "שווים".
"אתה לבן אני שחור
אני חשוך אתה באור
שמחמם כמו אמא
ושדואג לך.
אתה קטן אני גדול
אני רוצה אתה יכול
לרקוד, לצעוד קדימה
להיות שלם בין אנשים
ואולי יבוא יום ונהפוך שווים
אתה תהיה לי נחל ואני לך ימים
ונזרום ביחד עד אין סוף
שנייה לפני שקו החוף מגיע
שנייה לפני שקו החוף מגיע..."
אני חשוך אתה באור
שמחמם כמו אמא
ושדואג לך.
אתה קטן אני גדול
אני רוצה אתה יכול
לרקוד, לצעוד קדימה
להיות שלם בין אנשים
ואולי יבוא יום ונהפוך שווים
אתה תהיה לי נחל ואני לך ימים
ונזרום ביחד עד אין סוף
שנייה לפני שקו החוף מגיע
שנייה לפני שקו החוף מגיע..."
לנגד עיניי ילדי הקטן, המתוק, שעשה את זה. עבר את הניתוחים, עבר את השנים הראשונות, הקשות, למד לאכול, למד לדבר, עדיין מתקשה לפעמים, ככל ילד אחר, אבל עושה את זה, יום-יום ושעה-שעה. עומד בקרב חבריו, עושה את התנועות ושר, "שלם בין אנשים". דמעות מציפות את עיניי, אני ממהרת לנגב אותן אבל הן שוטפות, מאיימות להציף את כולי, אני מרגישה כאילו עוד רגע אני נמסה, רוכנת אל ערן שלידי ולוחשת לו "אני נזכרת בטקס פתיחת שנת הלימודים, גם אז התפרקתי מרוב בכי", וערן להפתעתי דומע גם כן ואומר לי, "כן, אני מרגיש אותו הדבר בדיוק", ומוסיף "יש לנו כנראה נקודה רגישה לילד הזה".
אז כן, יש לנו נקודה רגישה לילד הזה. אולי זה גם בגלל שהוא הילד הכי קטן שלנו, אבל אני לא חושבת שזו הסיבה. אני חושבת שעברנו איתו מסע מאוד עמוק, מאוד מטלטל, ואמנם התגברנו על מכשולים רבים אבל אנחנו ממשיכים לדאוג לו - איך יסתדר, איך ישתלב, האם יצליח ליצור קשרים, האם משהו מכל מה שעבר יפריע לו, כיצד רואים אותו האחרים, האם הם מבינים את הדיבור שלו, מה הם חושבים על הצלקות... את כל אלה אנחנו נושאים בלב, אולי אפילו בלי להרגיש, בלי לחשוב בכלל, ורק כשמגיע אירוע כזה אנחנו מבינים עד כמה הנקודה הרגישה הזו עדיין כאן, אתנו לעוד שנים רבות.
מיד כשתם הטקס הגענו אליו, חיבקנו ונישקנו אותו ואמרנו לו כמה אנחנו גאים בו. אני נצמדתי אליו ולא רציתי לעזוב, היי, אמר ערן בחיוך, את זוכרת שיש לו גם אבא? גם אני רוצה, תני מקום. ואוּרי היה מרוצה מעצמו, נפרד מאתנו ורץ אל חבריו בחיוך גדול.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה