שאלות שילדים שואלים

אוּרי התחיל ללמוד בכיתה א' ובינתיים נראה שהכל מתנהל על מי מנוחות. היום הראשון היה מעט קשה אבל מאז הוא מסתגל, שמח ומתמודד היטב עם השינוי.

לפני שהתחילה שנת הלימודים יצרתי קשר עם המורה שלו ונפגשנו לשיחה. המורה, בחורה צעירה מאוד, נלהבת להתחיל בתפקיד החדש, ישבה והאזינה בסבלנות. אוּרי נולד עם חך ושפה שסועים, סיפרתי לה; ולפני הכל, אמרתי לה (ובלבי כל החששות מפני סטיגמות שלאדם זר יש או אין אודות השסע), חשוב לי לציין שמדובר במשהו שאין לו שום השפעה קוגניטיבית או אחרת, הוא ילד רגיל לחלוטין. המורה חייכה והנהנה, כן, אני יודעת, עבדתי עם ילדים עם חך שסוע, וסיפרה שבכלל הגיעה מחינוך מיוחד. יופי, חייכתי אליה ובלבי חשבתי, מה זה אומר? עכשיו את חושבת שילד עם חך שסוע הוא ילד מחינוך מיוחד?

המשכתי וסיפרתי למורה על הטיפולים שאוּרי עבר ועובר. היה לי חשוב לעדכן אותה שיש לו פלטה בפה, שאנו נוסעים מדי פעם לביקורות וטיפולים בבי"ח רמב"ם, ושהטיפול צפוי ככל הנראה להגיע אל סיומו בחודשים הקרובים (אמן). עוד עדכנתי שיש עוד מה לשפר בתחום של מובנוּת הדיבור ושאנו מתכננים לחדש בקרוב את הטיפול אצל קלינאית התקשורת.

לסיום העליתי את הנושא של יחס הילדים. מאז שאוּרי היה קטן, אמרתי למורה, חששנו מהיום בו ילדים סביבו יתחילו לשים לב לצלקות ולשאול שאלות. עד היום זה עדיין לא קרה, אבל אני מניחה שיקרה מתישהו. במקרה כזה, אמרתי למורה, אני מבקשת לא לעשות סיפור. להגיד בפשטות, אלה סימנים שנשארו מניתוח שאוּרי עבר פעם וזהו. כמובן, הסכימה איתי המורה, חשוב מאוד לא לעשות עניין מהשסע, לשדר לו שהוא ילד רגיל לחלוטין. ועוד אני מבקשת, המשכתי, שאם יגיע חס וחלילה מקרה של הצקה או לעג, אנא תעדכני אותי מיד. ברור, מיהרה המורה להרגיע, את יכולה להיות בטוחה שכל מקרה כזה יטופל באופן מיידי וגם את תקבלי דיווח.

הבוקר, היום העשירי לשנת הלימודים, נכנסתי עם אוּרי כבכל בוקר לכיתה. בעודנו עומדים במעבר בין שני שולחנות, אוּרי עם הילקוט המחובר לעגלה, מנסה למצוא מקום לעבור, ואני לידו, פנה אליו ילד שישב בקבוצה הסמוכה: "מה קרה לך באף?"

אני קפאתי לרגע על מקומי. אוּרי  עמד והביט בו בשקט, כאילו לא הבין בכלל מה הוא שואל.
אני עניתי במקומו: "לא קרה לו שום דבר, הכל בסדר".

"אז למה יש לך את הקווים האלה?" ממשיך הילד הסקרן, כמו בסיפור כיפה אדומה, ומצביע מתחת לאפו שלו, ממש על השפה העליונה.

"אלה רק סימנים שנשארו לו מניתוח שהוא עבר פעם," אני עונה לילד, כאילו בשוויון נפש, ועוזרת לאוּרי להיכנס למקומו ולהניח את הילקוט מתחת לשולחן.

"אה," אומר הילד וחוזר אל אוּרי, "רוצה לשחק איתי בלגו שלי?"

אוּרי לא הגיב להצעה. אינני יודעת אם בגלל האופי שלו - מי שלא מעניין אותו, הוא פשוט מתעלם ממנו - או בגלל ביישנות רגעית, או שבאמת קרה כאן משהו גדול והוא נחשף לראשונה בחייו לחוויה הזו, שמישהו שואל אותו מה קרה ולמה הסימנים האלה.

בעלי אומר שבעבר כבר קרה שהוא היה עם אוּרי בגינה הציבורית וילדים שאלו אותו משהו. אבל אלה היו תמיד ילדים זרים, לרוב גם גדולים ממנו. לא היה שום קושי להתעלם מהם. נדמה לי שזו הפעם הראשונה שזה קורה ממש במסגרת הלימודית שבה אוּרי נמצא. ואולי זה כבר קרה קודם ורק אני נחשפתי לזה עכשיו?

"טוב, אם לא עכשיו אולי תשחקו יחד בהפסקה," אני מציעה בשלווה ונפרדת מאוּרי בנשיקה וחיבוק.

בצאתי מבית הספר אני מחליטה שאחר הצהריים אשתדל למצוא זמן לשיחה עם אוּרי ואנסה בעדינות לברר מה הוא חושב על מה שהיה, כיצד הרגיש... כן, אני זוכרת, לא לעשות מזה עניין גדול, אבל כן רוצה להעלות את הנושא, לגשש ולראות כיצד זה משפיע עליו, אולי גם להכין אותו לשאלות הבאות.

הנה, היום הזה הגיע. הלוואי שביחד נמצא את הכלים להתמודד.