אלה המלים שאמר לנו פרופ' פינקלשטיין ז"ל כאשר הגענו אליו עם אוּרי לביקורת ראשונה, בגיל חודשיים.
מאז, המלים האלה חוזרות מדי פעם להדהד בראשי.
אוּרי היום בן חמש. ליתר דיוק, "חמש ורבע", כפי שהוא אוהב להכריז. ילד מתוק, חכם, חברותי ושמח.
אני מאוד רוצה לראות אותו כילד רגיל, לחשוב שהשסע קטן עלינו, שכבר סיימנו עם רוב ההתמודדות.
האמנם?
מאז שהתחלנו, איריס ואני, לכתוב כאן בבלוג שלנו, אני משתדלת להראות את הצדדים החיוביים, את התקווה והאופטימיות בהתמודדות עם השסע. משתפת בקושי בכנות, בפתיחות, אך תמיד משתדלת להשאיר להורים אחרים מקום לתקווה (גם לעצמי). ובאמת, יש הרבה סיבות לאופטימיות. בהסתכלות כוללת על החיים, מהי התמודדות עם מום קטן ובר תיקון?
אבל היום אני חשה נקודת שבירה.
ערן חוזר כעת עם אוּרי מביקור נוסף במרפאה האורתודונטית ברמב"ם. כבר קרוב לשנתיים שאנו מטופלים שם, נוסעים את כל הדרך, בממוצע אחת לחודש, ממתינים, לעתים שעות, נכנסים לטיפול, מתמודדים עם קושי, כאב, התנגדות ובכי, תומכים, מכילים, מבטיחים הבטחות, יוצאים אחר כך לנגב את הדמעות ומשתדלים לשמח במתנות ובהפתעות. חוזרים הביתה לשגרה רגילה שלתוכה נכנס גם הטיפול המיוחד בשיניים ובפלטות, מבצעים את הוראות הרופא, מקפידים. ושוב קובעים תור ושוב משיגים טופס 17 ושוב נוסעים וחוזר חלילה.
כל זה כל כך קשה ושוחק שאני בכלל יצאתי מהתמונה, תפסתי מרחק. ערן נוסע עם אוּרי לבד, אני לא מסוגלת לעמוד בקושי של הבן שלי, הלחץ שלי רק מגביר את הלחץ שלו, במקום זה הם נוסעים להם שניהם ליום כיף של אבא ובן, ואני בבית, דואגת ומתוחה עד שהם חוזרים. בבית אני שבה ונכנסת לתמונה ומקפידה על הרכבת הפלטות ועל צחצוח שיניים, וכמובן מטפלת שוב בתורים ובטפסים הנדרשים. נדמה שאנחנו פועלים כמכונה משומנת אבל רק ממתינים שנסיים עם כל הדבר הזה.
לפני כמה חודשים חשבנו שסיימנו עם הפלטות ועם כל הטיפול האורתודונטי. השיניים העליונות עברו קדימה, נדמה היה שהכול נכנס למקומו, ואני כבר פרסמתי פוסט מאושר על המנשך ההפוך שהסתדר. אך החגיגות היו מוקדמות מדי. אחרי חודש בלבד גילינו נסיגה של השיניים העליונות, המנשך ההפוך כמעט התקבע בחזרה, צריך לשוב לטיפול.
אוּרי שוב עם שתי פלטות בפה והפעם העסק מסתדר במהירות. המנשך שוב נראה תקין, אפשר להמשיך להיות עם הפלטות רק בלילה, כדי למנוע מהשיניים העליונות לחזור אחורה שוב. זו הקלה משמעותית מבחינת ההתמודדות היום-יומית (קודם, כדי למנוע הצטברות של לכלוך והתפתחות של עששת, היינו צריכים לשטוף את הפלטות אחרי כל אכילה). אלא שעכשיו ערן מבשר לי שפרופ' אייזנבוד אבחן בעיה נוספת במנשך של אוּרי. הקשת העליונה של השיניים (ה"מקסילה" בעגה המקצועית) נמצאת במקום הנכון אלא שצורתה אינה תקינה. צריך פלטה נוספת לצורך הרחבת הלסת. אחרת, לא ניתן יהיה לעשות השתלת עצם בעוד כמה שנים, כשנגיע לשלב בו נדרשת השתלה כזו (על כך ידענו מזמן).
ערן מדווח לי מהדרך, אני מרגישה איך אני הולכת ושוקעת. שומעת את הסיפורים של ערן על המדידות שעשו בפה של אוּרי, ארבע טבעות מתכת שהיו צריכים להתאים לו ושתי הטבעות פלסטלינה לצורך הזמנת הפלטה החדשה, וברקע אוּרי המתוק מוסיף את הזווית שלו, ואני מתכווצת.
אין מה לעשות, אומר לי ערן ומוסיף באנגלית, שהילד לא יבין, זו אנומליה קשה מאוד ויש הרבה מה לטפל.
ושוב אני חוזרת למלים ההן, "אנומליה קשה ביותר", ומרגישה אומללה וחסרת אונים. כמה עוד יצטרך הילד שלי לעבור?
עוד מעט ישובו לכאן שניהם. ניקח את אוּרי לגן, אחר הצהריים אצא איתו לקנות לו מתנה. לרוב המתנות קטנות וסמליות, הפעם אפנק אותו במשהו משמעותי יותר. אחר כך ניקח הרבה אוויר, נתחבק חזק ונמשיך קדימה. אין לנו ברירה אחרת.
מאז, המלים האלה חוזרות מדי פעם להדהד בראשי.
אוּרי היום בן חמש. ליתר דיוק, "חמש ורבע", כפי שהוא אוהב להכריז. ילד מתוק, חכם, חברותי ושמח.
אני מאוד רוצה לראות אותו כילד רגיל, לחשוב שהשסע קטן עלינו, שכבר סיימנו עם רוב ההתמודדות.
האמנם?
מאז שהתחלנו, איריס ואני, לכתוב כאן בבלוג שלנו, אני משתדלת להראות את הצדדים החיוביים, את התקווה והאופטימיות בהתמודדות עם השסע. משתפת בקושי בכנות, בפתיחות, אך תמיד משתדלת להשאיר להורים אחרים מקום לתקווה (גם לעצמי). ובאמת, יש הרבה סיבות לאופטימיות. בהסתכלות כוללת על החיים, מהי התמודדות עם מום קטן ובר תיקון?
אבל היום אני חשה נקודת שבירה.
ערן חוזר כעת עם אוּרי מביקור נוסף במרפאה האורתודונטית ברמב"ם. כבר קרוב לשנתיים שאנו מטופלים שם, נוסעים את כל הדרך, בממוצע אחת לחודש, ממתינים, לעתים שעות, נכנסים לטיפול, מתמודדים עם קושי, כאב, התנגדות ובכי, תומכים, מכילים, מבטיחים הבטחות, יוצאים אחר כך לנגב את הדמעות ומשתדלים לשמח במתנות ובהפתעות. חוזרים הביתה לשגרה רגילה שלתוכה נכנס גם הטיפול המיוחד בשיניים ובפלטות, מבצעים את הוראות הרופא, מקפידים. ושוב קובעים תור ושוב משיגים טופס 17 ושוב נוסעים וחוזר חלילה.
כל זה כל כך קשה ושוחק שאני בכלל יצאתי מהתמונה, תפסתי מרחק. ערן נוסע עם אוּרי לבד, אני לא מסוגלת לעמוד בקושי של הבן שלי, הלחץ שלי רק מגביר את הלחץ שלו, במקום זה הם נוסעים להם שניהם ליום כיף של אבא ובן, ואני בבית, דואגת ומתוחה עד שהם חוזרים. בבית אני שבה ונכנסת לתמונה ומקפידה על הרכבת הפלטות ועל צחצוח שיניים, וכמובן מטפלת שוב בתורים ובטפסים הנדרשים. נדמה שאנחנו פועלים כמכונה משומנת אבל רק ממתינים שנסיים עם כל הדבר הזה.
לפני כמה חודשים חשבנו שסיימנו עם הפלטות ועם כל הטיפול האורתודונטי. השיניים העליונות עברו קדימה, נדמה היה שהכול נכנס למקומו, ואני כבר פרסמתי פוסט מאושר על המנשך ההפוך שהסתדר. אך החגיגות היו מוקדמות מדי. אחרי חודש בלבד גילינו נסיגה של השיניים העליונות, המנשך ההפוך כמעט התקבע בחזרה, צריך לשוב לטיפול.
אוּרי שוב עם שתי פלטות בפה והפעם העסק מסתדר במהירות. המנשך שוב נראה תקין, אפשר להמשיך להיות עם הפלטות רק בלילה, כדי למנוע מהשיניים העליונות לחזור אחורה שוב. זו הקלה משמעותית מבחינת ההתמודדות היום-יומית (קודם, כדי למנוע הצטברות של לכלוך והתפתחות של עששת, היינו צריכים לשטוף את הפלטות אחרי כל אכילה). אלא שעכשיו ערן מבשר לי שפרופ' אייזנבוד אבחן בעיה נוספת במנשך של אוּרי. הקשת העליונה של השיניים (ה"מקסילה" בעגה המקצועית) נמצאת במקום הנכון אלא שצורתה אינה תקינה. צריך פלטה נוספת לצורך הרחבת הלסת. אחרת, לא ניתן יהיה לעשות השתלת עצם בעוד כמה שנים, כשנגיע לשלב בו נדרשת השתלה כזו (על כך ידענו מזמן).
ערן מדווח לי מהדרך, אני מרגישה איך אני הולכת ושוקעת. שומעת את הסיפורים של ערן על המדידות שעשו בפה של אוּרי, ארבע טבעות מתכת שהיו צריכים להתאים לו ושתי הטבעות פלסטלינה לצורך הזמנת הפלטה החדשה, וברקע אוּרי המתוק מוסיף את הזווית שלו, ואני מתכווצת.
אין מה לעשות, אומר לי ערן ומוסיף באנגלית, שהילד לא יבין, זו אנומליה קשה מאוד ויש הרבה מה לטפל.
ושוב אני חוזרת למלים ההן, "אנומליה קשה ביותר", ומרגישה אומללה וחסרת אונים. כמה עוד יצטרך הילד שלי לעבור?
עוד מעט ישובו לכאן שניהם. ניקח את אוּרי לגן, אחר הצהריים אצא איתו לקנות לו מתנה. לרוב המתנות קטנות וסמליות, הפעם אפנק אותו במשהו משמעותי יותר. אחר כך ניקח הרבה אוויר, נתחבק חזק ונמשיך קדימה. אין לנו ברירה אחרת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה