26 במרץ 2013

מהצד השני: איך זה כשמפרגנים

את ליל הסדר חגגנו השנה עם המשפחה שלי, מצד אימא שלי.

יש לנו משפחה גדולה, רעשנית, קולנית. ארוחות חג הן לא הדבר הכי מסודר. מתחילים הרבה אחרי השעה שנקבעה, העניינים מתנהלים בצעקות, פתאום נזכרים במשהו ששכחו... והכול מתובל בהמון דיבורים, קשקושים ובדיחות. כך היה תמיד. לפעמים זה מייגע אבל מה שאני הכי אוהבת בצד הזה של המשפחה הוא החום והאהבה שתמיד היו שם וממשיכים גם אחרי כל כך הרבה שנים ושינויים.

מדובר על שבט גדול של דודים ובני דודים ולא יוצא לנו כבר להיפגש הרבה. גדלנו, התחתנו, הקמנו משפחות. אנחנו רבים משהיינו ובחגים וארועים כבר מתפצלים, כל אחד לתת-השבט שלו. השנה הזדמן לנו לחגוג יחד, לא כולם אבל קבוצה מכובדת. מהצד הזה של המשפחה קיבלתי מתחילת הדרך תמיכה רבה על הבחירה שלי להביא את אורי לעולם. בגלל שאין לנו קשר בחיי היום-יום, זו לא הייתה תמיכה מהסוג שאפשר להישען עליו ולהתחזק ממנו ברגעים הקשים. אבל זה כל כך משמעותי לדעת שיש חבורה שכזו שחושבת עליי דברים טובים ומחזקת את ידיי, גם אם נפגשים פעם בכמה שנים.

אתמול אורי היה כוכב הערב. כילד הקטן ביותר, נכון לעכשיו, הוא התאמן על "מה נשתנה". לא הייתי בטוחה שברגע האמת הוא גם יסכים לבצע, אחרי הכול היינו בחברת אנשים רבים, גדולים וקולניים, שהוא לא מכיר... אבל הוא מיד התחבר עם כולם. התחלנו בקריאת ההגדה והגענו ל"מה נשתנה", והוא התחיל קצת מהוסס, חלש, אבל הלך והתחזק. שר מול כולם בחיוך גאה. הלב נמס. כולנו ענינו בשירה רועמת.

אחר כך המשכנו בקריאת ההגדה, והוא קצת הקשיב, קצת ירד מהשולחן לשחק, פטפט עם עצמו ועם אחרים. פתאום קלטתי אותו יושב על הברכיים של אחד הדודים ומנהל שיחה, מרוצה מעצמו. ואז התחיל דוד אחר שלי לדבר עליו ועל המצב שלו. כולם החמיאו לו, התפעלו ממנו ואמרו שהוא ילד כל כך יפה ומתוק. בת דודה שלי אמרה שהוא כל כך בוגר לגילו.

דיברנו קצת על הבחירה שלנו, ועל ההתחלה שעברנו איתו. סיפרתי בקיצור, מבלי להיכנס יותר מדי לפרטים, שההתחלה הייתה מאוד קשה. הדודים שלי נפנפו את זה - זה בכלל לא חשוב. וזה לא היה ממקום של חוסר רגישות. הם התכוונו שזה לא משנה מבחינתו. הוא שמח ומאושר, אמרו לי. תראי אותו. אני יודעת, אמרתי. אני כל הזמן אומרת את זה.

הזכרתי את קשיי הדיבור שלו שמדאיגים אותי. מה?? התפלא אחד הדודים. איזה קשיי דיבור? הוא מדבר מעולה!! טוב, חשבתי, אתה לא ממש שם לב לפרטים. אבל זה גם לא ממש משנה: הילד רק בן שלוש, שמח וחברותי, מצליח לתקשר עם כולם ומושך אליו תשומת לב וחיבה בכל מקום בו הוא נמצא. אף אחד לא מתרגש מזה שהוא עוד לא אומר הכול נכון. תני לו זמן, אמר לי הדוד, ואני חשבתי - נכון. הוא צריך את הזמן שלו, ואימא שלו יכולה להירגע.

ופתאום הרגשתי איך הלב שלי קצת מתרחב, איך אני יכולה קצת יותר להתרווח, לנשום. אני לא חייבת לדאוג כל הזמן, אני לא חייבת להסתכל על מה שעוד יש לעשות. אפשר להסתכל על הטוב שכבר ישנו. לרוב אני לא אימא דאגנית, אבל אורי הוא מקרה מיוחד; וגם כשאני מצליחה לשמור על אופטימיות, תמיד ישנם אנשים שרואים את הרע וגורמים לי לחשוב שיש עוד המון קושי. והנה בא המפגש הזה אתמול ועזר לי להבין שאני לא חייבת לשתף פעולה עם זה ובטח שאני לא לבד באמונה שלי שהכול בסדר.

שאלו אותי קצת על העתיד, מה צפוי עוד לאורי. לא נכנסתי לפרטים אבל אמרתי שיש עוד מה לעשות ובמה לטפל. ואז אמרתי שאני לפעמים קצת חוששת שאולי אני תמימה, שנדמה לי שכל הקושי הגדול כבר מאחורינו ואולי אני עוד לא קולטת את הקושי שעוד לפניו, מבחינת ההתמודדות החברתית שממתינה לו. מיד אמרו לי, מה פתאום, הוא ילד מקסים, הוא יסתדר בכל מקום.

יכול להיות שזו גישה קצת שטחית, שטומנת את הראש בחול. גישת ה"יהיה בסדר". אבל לפעמים זה ממש חשוב לשמוע גם את זה. גם אם זה לא לגמרי מדויק, ויהיו עוד קשיים - ואני בטח לא מנסה להתעלם מהם ולשכנע את עצמי שהכול בסדר - טוב שיש מי שמחזק אותנו ועוזר לנו לראות את הדברים בפרופורציות קצת אחרות. קצת יותר מאירות, קצת יותר שמחות ואופטימיות.

חג חירות שמח!!

4 תגובות:

  1. אני בטוחה שהכל יהיה בסופו של דבר בסדר. ברור שצריך להשקיע אחרת לא יהיה בסדר, אבל מקריאת הבלוג עם השקעה כמו שלך אני בטוחה שהכל יסתדר לטובה ותמיד צריך לשמור על האופטימיות.
    אצלינו לפני פסח הייתה חתונה של אחותי. ויונתן גנב את ההצגה לגמרי. כולם נורא התלהבו מכמה הוא יפה וחייכן. היו הרבה אנשים שלא יודעים על הבעיה שלו (כמו משפחה של החתן וחברים של אחותי) והם אמרו שהוא ילד מאוד יפה. לא נראה לי שהם שיקרו, כי אף אחד לא ביקש מהם לגשת אלינו. לפעמים רק אנחנו שמים לב לפרטים הקטנים האלה כמו צלקות או דיבור לא תקין.

    השבמחק
    תשובות
    1. הי יאנה, תודה על מה שכתבת.
      נכון שלפעמים רק אנחנו שמים לב לפרטים הקטנים, וזה כנראה התפקיד שלנו.
      אבל יצא לי להיתקל לא מעט באנשים שמסתכלים מהצד ורואים הרבה מהשלילי. לפעמים אפילו מחפשים את השלילי.
      בדיוק בגלל זה כתבתי - מהצד השני: איך זה כשמפרגנים...
      להורים כמונו מאוד חשוב לקבל תמיכה אמיתית, מהלב, שמסוגלת לראות את הדברים הטובים ולשדר אמונה ואופטימיות. את בטח יודעת את זה לא פחות ממני...
      להתראות,
      שירי

      מחק
    2. שלום לגב' איריס או שירי
      ברצוני לכתוב על מה שהורים ואני עברנו ביחד ועל קברת הדרך שעברנו מהפגישה עם אריאלה ופרופסור פינקלשטין ועד לסיום התהליך של השיקום של הפה והחיך
      איך אני עשה זו שאני יכתוב בבלוג שלכם בתודה יהושוע פרטוש

      מחק
    3. שלום יהושע,
      נשמח לשמוע את הסיפור האישי שלך.
      אתה יכול לכתוב לנו למייל של הבלוג - safa.chech@gmail.com
      אבל נראה לי יותר טוב שתיכנס לקומונה שלנו (הקישור נמצא בבלוג) ותכתוב שם, כך תוכל לשתף את הסיפור עם האנשים שנכנסים לקומונה וגם לקבל תגובות.
      אם אתה נתקל בקשיים טכניים פשוט תפנה אלינו, כאן או במייל, ונשתדל לעזור ככל יכולתנו.
      בהצלחה,
      שירי

      מחק